ירקרקות האופר

זה שבוע גרוע. גרוע באמת. באמת באמת רע, רע כמו שהוא כבר לא זוכר. הוא עומד וחותך עגבניות במטבח שלו, וברקע יש שקט לא אופייני: האוזניים שלו לא יכולות לסבול שום סוג של מוזיקה. אז הרעש שממלא את האוויר הוא המכות של הסכין על קרש החיתוך, וכל פעם שעגבניה מקפחת את חיה מתחת לסכין, הוא חושב: הלוואי עלי. חוסר המוזיקה, הריכוז שהעבודה עם הסכין מחייבת: כל אלו גורמים לו לשמוע איך היא פותחת את הדלת בשקט וסוגרת בשקט ומתגנבת למטבח. הוא מניח את הסכין בצד ומחכה. היא קופצת עליו מאחור ומנשקת אותו ואומרת לו באוזן "בו!" והוא מסתובב ולא יכול שלא לחייך. היא קורעת אותו מהמטבח ומהעגבניות שגוססות שם על הקרש ואומרת לו, "בוא תרביץ לי". העור שלה חם ולח, כמו הבחוץ, ואגלי זיעה מכתימים את שולי השיער שלה. היא נראית נהדר. הוא לא יכול שלא לחייך.

הוא אומר, לא. הם נכנסים לחדר השינה שלו, נופלים על המיטה. מתגפפים. תמיד שנא את המילה הזאת. אבל זה מה שהם עושים. היא מושכת את היד שלו לעבר התחת שלה והוא מלטף אותה, מנשק אותה, טועם את השפתיים שלה. היא מנחיתה את היד שלו על התחת שלה, אבל הוא לא ממשיך את התנועה, לא משתף פעולה. היא מרימה אליו עיניים נוזפות: תרביץ לי, נו. הוא מסתובב לצד השני והיא מחבקת אותו. היא מנשקת לו את הגב והוא בוהה בקיר.