ירקרקות האופר

יש לי רעיונות מאוד מסוכנים.

את דופקת על הדלת ואני מכניס אותך וסוגר אותה. אני מרים את החולצה שלך, לוקח אותה, ומורה לך להתפשט. המסדרון צר ליד דלת הכניסה ואני עומד קרוב אליך בזמן שאת מורידה את הבגדים. כשאת עירומה יש לך מבט נבוך כזה של מישהו שמתפשט ליד אדם לבוש ומחכה לאישור או לקבלה, אבל אני פשוט אומר לך לחכות והולך עם הבגדים שלך. אני חוזר בלעדיהם. עכשיו אין לך לאן ללכת. הטלפון שלך מצלצל עמומות במרחק, מתוך המכנסיים שלך, ואת מסתכלת עלי וזונחת את הרעיון. אז אני תופס לך את השיער ומוריד אותך על ארבע וגורר אותך אחרי ואת מנסה להספיק את הרצפה עם הברכיים, ורוב הזמן לא מצליחה ונגררת על הרצפה. יש לי רצפה כזאת, מרגישים את הרווחים בין הבלטות. כשאת מעכבת אותי מדי אני כורע לידך ומעיף לך סטירה. ואז חוזר לגרור אותך. אנחנו עוברים מסדרון, חדר שנראה כמו מחסן, חדר עם שטיח, מדרגות, מפתן דלת; בסוף אני זורק אותך על הרצפה בחדר שינה שמשקיף על הגן. את מסתכלת עלי ובוכה קצת: לפני חמש דקות עוד היית בנאדם חופשי שנוסע לתומו באוטו שלו ויש לו מכנסיים וטלפון ודברים כאלו.

אני הולך לארון. אני פותח אותו. אני מוציא משם קרופ שחור. אני הולך אליך. את על הברכיים, ליד המיטה, והאף שלך קצת אדום. חורף עכשיו.

אני מתיישב ליד המיטה ואני נותן לך את הקרופ. "זה קרופ", אני אומר. את יודעת. את מנסה להבין מה אני רוצה שתעשי, אז את לוקחת את הקרופ עם השיניים. זה חמוד, אבל אני מוציא אותו מהפה שלך ושם לך אותו בידיים.

אני פותח את הכפתורים בחולצה. מתחת לחולצה, הלב שלי מדמם.

"אני צריך שתרביצי לי," אני אומר לך. אין צחוק בעיניים שלי. "זה עניין של חיים ומוות".

אמרתי לך שיש לי רעיונות מסוכנים.