ירקרקות האופר

ככה: מישהי נודניקית אחת, כל פעם שאני מפרסם סיפור, מתחילה לבכות כאילו היא יהודיה שהפריץ הגוי בא אליה הביתה כדי לעשוק את היהודים. אני שואל אותה, ברכה, מה יש? והיא אומרת, אוי ווי זמיר, למה אתה תמיד מספר סיפורים כאלו בלי דום אמיתי ששולט? תמיד יש לך איזה הומו אחד שלא עושה כלום, או מכשירים, או כאלו. אז הנה לך, ברכה. סיפור עירום. בלי כלום. רק שני אנשים ומכות. הבאת את זה על עצמך.

----------------
סיפור עירום

סטירה, סטירה. כמה התנשמויות, סטירה, סטירה. זה כמו מוזיקה, כמו קטע אינסטרומנטלי נהדר. נשימות, סטירה, סטירה, מין קרשצ'נדו של מכות ובסופו יבבה אחת ארוכה, כמו צליל של קרן בסוף של תנועה מוזיקלית; קונצ'רטו למאסטר כועס וכלבה. אופוס שש-עשרה. מספר חמש. כותרת: לי נקם ושילם.

זה סשן פרידה והיד שלי אדומה כבר. כשהיא אמרה שהיא נפרדת, קמתי בלי מילים ולקחתי את כל המפתחות והמספרי-חובשים שלי ושיחררתי אותה מכל מה שהיה עליה באותו רגע. כן – היא נפרדה באמצע סשן. כן – זה נשמע כמו בדיחה שסאביות מספרות כשקושרים אותן יותר מדי. כן – היא חטפה עוד כמה מכות לפני שהיא הייתה צקיכה לצעוק עלי, ממש לצעוק דרך הסשן, למוטט אותו בהבל נשימתה. כן – זה כאב, והרגשתי דביל באותו רגע, שהנה אני מכה מישהי שרוצה ללכת ממני. אז שיחררתי אותה, ואז איתרתי את הבגדים שלה והחלקתי את הקמטים שעליהם עם היד וקיפלתי והגשתי והיא לקחה. היא התלבשה, אני הכנתי לה לשתות. אספתי את מה שהיה לה אצלי והבאתי בקופסא. כשבאתי היא עמדה שם והסתכלה עלי במבט עצוב. עמדתי רחוק ממנה והיא אמרה כל מיני דברים, ואני הינהנתי. ליוויתי אותה לדלת כשהיא אמרה, בקול קטן מאוד, "אולי סשן לפרידה?"

סטירה, סטירה, סטירה. התייצבנו על קטע של שש-שמיניות, והיא מתייפחת לפי קצב. נעלתי את כל הצעצועים והחפצים בחדר אחר. זה רק היא ואני, בפעם הזאת, רק ידיים ועור חשוף. אני יושב על כיסא, היא עירומה לרגלי, ואדומה, אוהו כמה שהיא אדומה.

היא מבקשת די. אני מסתכל עליה באימה. אני נותן לה עוד סטירה מכוונת היטב לשד ימין והוא עושה מין קשת באוויר, מתרומם עם המכה ונוחת בכבדות, ואני מבין שלא נתתי לה מילת ביטחון, והיא לא תעז להשתמש במילה הרגילה שלנו. לא עכשיו. ואני לא יכול להפסיק, אי אפשר להפסיק את הסשן הזה, אי אפשר להרצין ולהיות נחמד ולהגיד דברים שפויים, בגלל שברגע שזה יפסיק, הכל נגמר. לתמיד. אני מכה אותה שוב, מקים אותה בגסות על הרגליים ומקווה שאני לא אגזים היום. ויודע שכן.

היא נשענת על היד שלי ומחבקת אותה חזק. אני עובד על התחת שלה. יש לו דרך נהדרת לספוג מכות, רכות מושלמת שמסתירה קפיציות מדוייקת מאוד. מפת התחת שלה ספוגה בזכרונות ובמכות, וככל שאני נזכר יותר, אני מכה יותר. היא אומרת די שוב. אני תופס אותה, לוקח אותה בידיים, מצמיד אותה לקיר, מטר מעלי. בכוח. היא מייבבת.

"אמרת משהו?"

היא לא עונה. אני הופך אותה, באותה תנוחה, משפשף את התחת החבול שלה על הקיר. תופס אותה ביד אחת, באמצע הגוף, מכה אותה בשניה. היא יודעת שאם היא תתפתל, היא תיפול. היא לא מתפתלת. החזה שלה נשפך למטה, לעבר הפנים, והפנים שלה ספוגות דמעות והשיער שלה סתור. היא לא מחזה יפה עכשיו, אבל היא כל כך יפה. אני כורע ברך לעבר הפנים שלה. אני מקרב את הראש שלי לשלה. אני מצמיד את השפתיים שלי לשלה. אני מבין מה אני עושה וכמה זה לא מתאים, ובמקום לנשק, אני חונק אותה עם השפתיים שלי. היא מנסה לנשום דרך האף ואני חוסם אותו עם היד הפנויה. היא כמעט מתפתלת אבל לא. עוברת דקה מתוחה. אני מניח אותה על הרצפה.

היא מתנשפת בין הבלטות לרגל שלי. הרגל השניה מצמידה את החזה שלה לרצפה. אף פעם לא הרבצתי לה ככה. אני כבר לא כועס, אבל רמת האכזריות נקבעה בהתחלה, אני לא יכול לשנות אותה עכשיו. כשאני מרגיש שהיא נינוחה מדי אני חוסם את הפה והאף שלה עם הרגל, מחכה שהיא תבעט. כשהיא בועטת, אני מכאיב לה עם הרגל השניה: בחזה. בכוס. כשנמאס לי אני מרים אותה על ארבע עם הרגלים. אני לוקח אותה לטיול בדירה, בועט בה, בעדינות אבל בועט, לאורך כל הדירה. זה מין טיול פרידה, ואני בועט בה בכל חדר וחדר בבית. כשאנחנו בחדר השינה אני מתיישב על המיטה והיא, עדיין על ארבע, חוטפת ממני מכה אחרי מכה במפשעה עד שהיא רטובה והיד שלי רועדת.

אני תופס אותה בשיער, הולך מהר לעבר הסלון, בכלל לא חושב אם היא נגררת או רצה אחרי, וכשאני מגיע לאמצע הבית אני הולך מסביבה ומחפש מקומות שהאדמומיות ירדה מהם. אני מתקן. אני דואג שהיא תהיה אדומה כולה. היא סמוקה, היא בוכה, והכי מרגיז: היא נהנית. אני תופס אותה בחזה. אני מושך אותה לעבר הדלת. אני פותח ומשליך אותה החוצה. טורק הדלת. שקט.

היא דופקת בנימוס.

אני מחכה.

אני שומע את דר. רוזנשטיין ואישתו עולים במדרגות ומדברים כרגיל על קונצרטים. אני מושך את הידית. היא מסתכלת דרך הסדק בדלת. זה ממשיך להדליק אותה. כל הזין. פעם אחרונה. אני תמיד יכול לעבור דירה. אני טורק את הדלת.

כשדר. רוזנשטיין מגיע לקומה שלנו, השיחה על הקונצרטים נפסקת. הם עולים מאוד מאוד בשקט, במיוחד אחרי שהיא אומרת להם ערב טוב, בקול חלוש מאוד ושבור. כשאני שומע אותם פותחים את הדלת שלהם בקומה למעלה אני פותח את הדלת ומסמן לה לזחול פנימה. היא יורדת על ארבע על המרבד כניסה. היא מרוצה מדי וכשהדלת נטרקת, אני לוקח אותה ביד ומכה אותה בכל מקום שעוד לא אדום וסגול מספיק: היא נראית כמו רמזור הצלפות בנגטיב. היא בוכה עכשיו ומבקשת שאני אפסיק, אבל זה כמו מוזיקה, כמו יצירה אדירה אחת אחרונה, כל מכה מחושבת להתאים לרעותה, כולן משתלבות באיזה פסיפס אדיר של כאב. קודה ליחסינו. רקוויאם לאהבה. אני לא יכול להפסיק עכשיו, גם אם היא תעז להגיד את מילת הביטחון.

אני מתיישב מולה על הספה, תופס את הראש בין הברכיים, נועל אותו מולי. אני מכה אותה קצת ואז מושך את הזין מתוך התחתונים ומאונן מולה, מול הפנים הלכודות שלה. כשאני קרוב אני אומר לה לפתוח את הפה. היא אומרת, "לא," ומוסיפה ניעור ראש החלטי. אני נשען לאחור, אומר "בסדר. אבל אל תצפי שתקבלי לנגב את הפרצוף בקרוב.

אני גומר. ברגע האחרון היא פותחת את הפה. אני מפספס בכוונה. אני נח לרגע (הפנים שלה עדיין לכודות בין הברכיים שלי) ואז מושך אותה בשיערות, מחזיק את הידיים שלה מאחורי הגב ביד אחת, וכשהיא חצי שעונה קדימה אני מכה אותה בשוקיים. כשהזרע שלי מטפטף מהפנים שלה על הרצפה אני מפיל אותה למטה ומכריח אותה ללקק אותו מהרצפה, ולא מפסיק להכות את השוק הימני שלה עד שנמאס לי.

כשהיא בוכה אני עושה מעשה אחרון של נבזות: אני מכריח אותה להתחנן. היא לא התחננה אף פעם. אבל עכשיו, בוכיה ומותשת ואדומה, אני לוקח אותה על ארבע ומושך את הידיים שלה ומקרב אותם זו לזו למעלה בתנועה מזרחית של תחינה לאיזה אל גדול. אני מושך את הפנים שלה למעלה והיא רועדת מכעס, עדיין בוכה.

"תגידי," אני לוחש לה. "תגידי."

היא מסתכלת עלי דרך ענן של דמעות, רועדת, כועסת, השפתיים שלה משורבבות ככה, לא יודע אם מכעס או בגלל שהן נפוחות.

"תבקשי רחמים או שאני מתחיל באמת להרביץ לך, מטומטמת, תבקשי."

ואז היא אומרת את מילת הביטחון.

"אני אוהבת אותך," היא אומרת, וכאקט אחרון של התרסה, היא לא זזה: עדיין בתנוחה של תחינה לאל הודי קדום, הפנים שלה נפוחות ואדומות ורטובות.

אני קם ומביא את הבגדים שלי ואת שלה ומלטף אותם ומחליק עם היד כשאני נותן לה אותם. היא מתלבשת לאט, התנועות שלה כבדות, ומנגבת את הפנים ואת האף בשרוולים של החולצה שלה. אני עוצר אותה, נותן לה את החולצה שלי. היא תופסת את היד המושטת. מושכת אותי אליה. אני עומד קרוב אליה, לא יודע איפה לשים את עצמי. היא מקרבת אלי פנים נפוחות ואנחנו מתנשקים כל כך הרבה זמן שכשאני מושך את עצמי החוצה מתוך השפתיים שלה, אני כבר לא זוכר איפה אני ומה עשינו פה ולמה. אני מלווה אותה לדלת ומנשק אותה והיא מחייכת והולכת (דר. רוזנשטיין יורד עם פוצי; תוקע בשנינו מבט מכוער) ואני סוגר את הדלת ועומד מאחוריה. אני לא יודע מה קרה פה ואני לא יודע מה הולך לקרות, אבל כפות הידיים שלי יכאבו ככה איזה שבוע במינימום.