אז אני קונה צעצוע מין באינטרנט.
בזמן התשלום אני מדמיין לעצמי את הידיים של הפקידים במכס, ממששות לי את צעצוע המין מהאינטרנט; את צעצוע המין מהאינטרנט שלי נחבט ומיטלטל על רצפת המשאית של דואר ישראל; את הפקידות בסניף הדואר שלי משחקות מסירות עם צעצוע המין מהאינטרנט; וזה לא מוצא חן בעיני. אז אני בוחר לשלם קצת יותר על משלוח עד הבית. דיסקרטי.
כדי להשלים את מעגל הדיסקרטיות, אני משתמש בשם בדוי (!) ומשלם בפייפאל. זהו. אף אחד לא ידע לעולם שקניתי צעצוע מין באינטרנט.
האתר של החברה שמייצרת ומוכרת את צעצוע המין... מושך את הכתובת של ההורים שלי מחשבון הפייפאל.
היומיים הבאים מורכבים מתחינות אלקטרוניות לחברת הצעצועי מין באינטרנט, שלא ישלחו צעצועי מין להורים שלי. הם הסכימו לפשרה: חברת השילוח קיבלה את שם הרחוב שלי יחד עם העיר של ההורים שלי.
כמה ימים אחר כך הטלפון מעיר אותי בתשע לפנות בוקר. על הקו פקיד דיסקרטי מחברת השילוח הדיסקרטית.
"אני פה עם החבילה שלך. מה יש בה?"
מה זה עניינך, חבר, אני ממלמל מבין קורי השינה.
"אנחנו צריכים לשחרר אותה מהמכס, אתה צריך להגיד לי מה יש בה, אם אתה לא רוצה לשחרר מהמכס סבבה, היא תישאר במכס".
זה משהו מפלסטיק, אני ממלמל. אין קטגוריה כזאת במכס. תעזוב אותי באימא שלך.
"מה זה צעצוע מין!" צועק הפקיד בדיסקטיות. "אתה יכול להגיד, לי אין בעיה!"
סבבה, תודה. אני שמח שאתה כל כך ליברלי. זה צעצוע מין מהאינטרנט.
"יופי", אומר הפקיד. "עכשיו בשביל לשחרר מהמכס אני רק צריך תעודת זהות".
