הטירוף החדש שמחזיק את המוח שלי במצב של חוסר-עירנות מתמיד, בתוך הבלאגן החדש והצבעוני הזה שנוצר סביבי, הוא בעצם טירוף ישן. אני לא מצליח להוציא את הפוני מהראש.
זה לא מצחיק. אני יושב ומדבר עם אנשים. אבל אני לא מקשיב להם, לא מקשיב לעצמי. אני רואה כפות רגליים, אני רואה מישהי שמנסה להסיט את המשקל מרגל לרגל, עומדת על קצות האצבעות, מתרוממת, יורדת. לפעמים אני שומע אנחות. ככה, בלי לרצות לדמיין בכלל. אני אומר סליחה ומנסה לקום. אני מבין שזה לא רעיון טוב. אני ממשיך לשבת. אנשים ממשיכים לדבר. בראש שלי צצים כל מיני מוטות, שאפשר לשים מתחת. אני בוחן מקרוב משטחים שונים. מחוספסים. מחוספסים יותר. מישהי אומרת משהו מרגיז ואני תוהה כמה זמן היא תחזיק על פוני עץ שכזה. אני מגביה מוטות עץ על צירים כל היום בראש שלי. פלא שכואבות לי הידיים.
פוסט זה נכתב ללא ידיעת אפור וכנגד רצונו.
לפני 18 שנים. 11 ביולי 2006 בשעה 17:36
