ירקרקות האופר

כואב לך לשבת.
את יושבת עם החברות שלך לראות סרט, ואת זזה באי-נוחות. פעם כשזה היה קורה היית לחוצה, משתדלת להסתיר. נושכת את השפה, אבל לא יותר מדי, שלא יראו; לא זזה יותר מדי במקום. אבל היום זה לא משנה. בין אם את רוצה ובין אם לא, הן יודעות לעשות שתיים ועוד שתיים. לחבר בין הפעמים שבהן הוא חוזר מחו"ל ובין מתי שאת זזה במקום באי-נוחות. את לא יודעת על מה הסרט. הן צוחקות עליך.
"אז היית ילדה רעה? איך הוא העניש אותך?"
"שמעתי שהוא מכריח אותה ללכת בלי תחתונים."
"את עם תחתונים?" הן מרימות לך את הקצה של השמלה, בצחוק. את מושכת את השמלה עם היד, שלא ירימו. ומחייכת בנימוס.

לא, את לא עם תחתונים. והוא העניש אותך כי התחצפת.

את אומרת את זה לעצמך כמה פעמים בלב, בזמן שאת משנה את הנושא: הוא העניש אותי כי התחצפתי. בכל פעם שאת אומרת את זה את מרגישה יותר טוב. חזקה יותר, ומרוצה. חזקה יותר מכל מי שנמצאת איתך בחדר. זה מוזר, שכשאת מתחילה לחייך, מתוך שביעות רצון ולא בנימוס, הן עוזבות אותך בשקט.