ירקרקות האופר

[דירה תלאביבית להפליא. ריח של גרביים ישנים וגבינות בשלות, שזה בעצם אותו הריח, ממלא את הדירה. איש ירוק אחד יושב ומקשיב לאזניות שעל אזניו. איש, אחר, בעל סוודר אפור ושיער בעל גוון זהה, עומד מאחוריו כמה זמן ומנסה להגיד משהו. לא שומעים כלום. המוזיקה הרועשת מהאזניות של האיש הירוק -- כנראה מחרוזת שירי ארוויזיון -- מחרישה את הקול. לבסוף:]
אפור: [מסיר את האזניות ומחזיק אותן מעל ראשו של ירוק] שאלתי אם אתה רעב.
ירוק: למה אתה עושה לי דברים כאלו? [קופץ על רגליו בתנועות חתוליות ועומד על הספה שעליה ישב לפני רגע.] זה מאוד מבהיל!
אפור: אוקי. יופי. אתה רעב?
ירוק: אתה יודע מה עשית עכשיו? פרצת לי למרחב האישי! אני לא יכול לחיות איתך! אתה לא יודע לכבד מרחבים אישיים!
אפור: יש אוכל. אני הכנתי. קח. [מושיט לירוק את האזניות. ירוק מתעלם ומנופף באצבע ארוכה בעלת, כמה נדוש, ציפורניים אפורות.]
ירוק: אתה לא יודע כמה נמאס לי מהשותפות הזאת איתך! אתה לא יציב אמוציונלית! נמאס לי מהטרור שלך!
אפור: אתה יודע שצבעת את הציפוניים שלך באפור?
ירוק: וזה עוד משהו! אתה קר! אתה קר כמו הכפור! אתה מין כפור אפור! פעם היית אוהב אותי ומשקיע בי וזה היה מגניב! היום אני מרגיש כאילו נפל עלי מקרר!
אפור: וואו. אלגורי. עמוק.
ירוק: אני שונא אותך! אתה רוצה שאני אמות!
אפור: הכנתי צ'ילי. זה חם. אתה רוצה?
ירוק: אה, זה חם! יופי! לפחות משהו חם בבית הזה.
אפור: [הולך לעבר המטבח] אני אשאיר לך במקרר.
ירוק: במקרר. [מתיישב על הספה ומחטט באוזן.] וואו. אלגורי.