הכי טוב שיש

היא באה. עיניה מושפלות. ידיה שמוטות לצידי גופה הרזה. היא מילמלה משהו לא ברור התיישבה על הרצפה בשיכול רגליים והגישה לי את קצה החבל.

בבקשה קח אותי שוב.

אני לא לוקח שוב אסירות שיצאו לעצמאות, חשבתי, כנראה בקול, כי התחילה לבכות בכי תמרורים (אין מוצא וחד כיווני במקביל), נעמדה על רגליה, שפתאום נשאו את גופה בקלות מפתיעה, נשקה לי על לחי ורצה לחופשי. 

ואני נותרתי עם קצה החבל שלא מחובר לכלום.