השעה שמונה בערב ואני מהסס.
הטלפון מביט בי.
הוא זועק אליי חרישית, הגיעה השעה לשיחה השנתית.
אני מרים את השפורפרת בהססנות ומחייג.
שיחת הטלפון השנתית שלי עם אבא.
קודם כל אני שואל מה שלום אמא, אני חייב לשאול מה שלום אמא, אמא היא אמא, גם אם
אמא היא היצור המרשע בעולם, וגם אם לא.
'אמא בסדר חמוד, מה שלומך?'
אני בסדר אבא, הכל טוב. בשעה טובה (האומנם?) סיימתי את התואר וכעת אני מחפש עבודה.
- שתיקה -
'הממ...'
אבא חושב.
'יופי חמוד'
מה עכשיו אבא?
'הממ...לא אמרת שאתה והבחורה שלך עוברים לגור יחד?'
כן אבא, אני לא יודע אם זה באמת מה שאני רוצה.
'הממ אני יודע שתעשה את ההחלטה הנכונה חמוד'
'ובסוף תעברו לגור יחד'.
לא רוצה!
לא רוצה ללכת לאוניברסיטה רק בכדי ללמוד תואר שאני/אתה או מישהו אחר חושבים ש'יקדם' אותי בחיים, אבא! רוצה לעשות מה שאני אוהב! איך הגענו לעזאזל לרדוף אחרי כסף כל הזמן?! מיהו אותו חולה נפש שהמציא את הביטוי המזעזע הזה 'הומואקונומיקוס'? מי?!
לא רוצה להתחתן, אבא! אני רואה אותך ואת אמא, אני רואה את סבא וסבתא,
חתונה זה חרא! אנשים משתנים כל הזמן אבא! מי אמר שהבחורה שאני אוהב עכשיו תישאר כמו שהיא בעוד עשרים שנה? מי?! כל מה שאני רואה הוא שזוגיות הולכת לעזאזל ככל שמזדקנים! אני ילד בן 27 לכל הרוחות! אז מה אם כשאתה היית בגילי כבר היית עם משכנתא וילד? אז מה?! זה אומר שאני צריך לעשות בדיוק מה שאתה עשית?!
תראה אותך עכשיו, עייף, תשוש אין מה לדבר על הזוגיות שלך ושל אמא בכלל, לא רוצה לעשות מה שכולם עושים! אני מפחד מהעתיד אבא. אני מפחד להזדקן, כל מה שאני רואה בזיקנה הוא כיעור, מירמור וחוסר ישע. קשה לי לראות את האנשים שאני אוהב מתפרקים
כך נגד עיניי אבא.
אני שותק לרגע,
וברגע שאני שומע את הצליל המוכר הזה נודם וחוזר,
נודם וחוזר,
אני מבין,
שכמו בכל שיחה,
אבא כבר ניתק מזמן.
אני מניח את השפורפרת.
לפני 14 שנים. 9 באפריל 2010 בשעה 17:12
