!בדחיפות - דעה נשית מתבקשת!

שנת 2005,

חודש פברואר בפתח, זה אומר שנותרו רק מספר חודשים עד לאליפות הארצית.
האליפות הארצית היא עניין גדול מפני שהשתתפתי בה רק פעם אחת, בגיל שמונה,
והפסדתי,
בקרב הראשון.

האליפות היא עניין גדול כי חונכתי להאמין שאוכל לעשות ככל שארצה, אם ארצה מספיק, ואם אפעל, כמובן, להגשים את הרצון הזה.
על כן, כישלון באליפות (לא להגיע למקום ראשון), בעצם יערער את התפיסה עליה גדלתי ויערער אותי בתור אינדבידואל, בעיני עצמי,
העיניים החשובות ביותר.

על כן, התחלתי באימונים קדחתניים, ריצות פעמיים בשבוע, אימון קרב בכל יום, חשבתי אליפות, נשמתי אליפות, ישנתי אליפות. על מנת להגיע לקטגוריית משקל רצויה, מנעתי מעצמי את כל תענוגות המזון האפשריים (טוב, חוץ מחטיף trix מדי פעם).

במכון התפתחה סיטואציה נחמדה שבוגרים בחגורות גבוהות חנכו צעירים המשתתפים באליפות. אני התחלתי לעבוד, כמעט בטבעיות, עם מיקי.
מיקי היה בחור חביב, אבא טרי, שממבט ראשון בהחלט לא היית רוצה להצתוות אליו בתור זה שידריך אותך איך לנצח בקרבות. מסתבר שהפתגם
העתיק 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו', באמת תופס. מיקי התגלה כטקטיקאי מעולה,
'לעולם אל תראה ליריב כי אתה עייף, מפחד, או כאוב', 'מספיקים לך רק שני תרגילים בעזרתם תנצח את האליפות', דברים שאולי יישמעו טריויאלים
לאוזן לא מקצועית, אך ברוח הקרב, כשהאנדרנלין מפמפם בעורקייך, קשה לזכור או בכלל לחשוב על הדברים הללו, על כן, חשוב להטמיעם
כבר בראשית הדרך.

אלון הוא בחור בגילי ובמשקלי, בעל כפות ידיים ענקיות ובעיטות שלא הייתם רוצים לספוג על ירכיכם, יריב ראוי, שבמקרה התאמן במכון שלי גם כן.
הוא התאמן עם בוגר בשם אבי. כל המכון דיבר על כך שיהיה מעניין לראות את הקרב שלי ושל אלון (שנמצא באותה קטגוריית משקל שלי) אם ניפול בהגרלה כיריבים. באחד מהאימונים לקראת האליפות שמעתי את אלון שואל את אבי איך הוא ינצח אותי, שכן הוא מעריך שאוכל להביס אותו.
אבי, נתן בי מבט מזלזל וכאילו בגיחוך אמר לאלון, ''פהה, אל תדאג מאמיר, הוא שטויות, הוא לא מסוגל לנצח את האליפות''.

שמעתי פעם, שכשמישהו מחרבן עליך אסור להגיב ישר, 'תזכור את אותו הבחור שחירבן עליך ובשעת הכושר, כאשר ידך על העליונה, תחזיר לו כפליים'.

ובכן, אם עד עכשיו הייתי להוט לנצח באליפות, כעת לא היה ספק בליבי,
אני אנצח.

האימונים עברו כפי שציפיתי.
בערב האליפות נחתי בביתי, הכל מוכן למחר בבוקר, חבר אוסף אותי ועוד כמה חברים שבאים לעודד ונוסעים לבאר שבע. כעת לא נותר אלא להפגין
את מה שלמדתי, את מה שהתאמנתי לקראתו.
שכרתי את הסרט 'טרויה' באותו הערב, אני אוהב לראות סרטים לפני אירועים משמעותיים, וזהו אכן סרט ראוי, אכילס, לוחם ללא חת.
'רק את השם של המנצח זוכרים, של מקום ראשון, לא זוכרים את השם של מקום שני', אמר לנו פעם באחד האימונים דניס המאמן. גם בסרט 'טרויה',
בסצנה הראשונה, שואל המצביא של הצבא היריב את אכילס לשמו, לאחר שזה כתש ללא מאמץ את הלוחם האכזר ביותר בתפקיד גלית, של הצבא היריב.



הקרבות היו קשים, אך קולו של מיקי הידהד בראשי, 'אל תראה עייפות, אל תראה פחד, השתמש בתרגיל אחד, מקסימום שניים. תכה בהם באותו המקום
עוד פעם ועוד פעם, עד שייפלו'.
ניצחתי קרב, ועוד קרב, ועוד קרב. את כולם בנוק אאוט.

פתאום הבנתי מאחד השופטים כי הקרב הבא שלי הוא בעצם הקרב על המקום הראשון בקטגוריית המשקל שלי. מולי עמד בחור גבוהה ממכון בבאר שבע,
לא אלון. אלון הפסיד לאותו בחור בקרב הקודם, הוא קיבל שתי בעיטות לפנים והפסיד. אם הבחור הגבוהה ניצח את אלון...
חשש התפשט במוחי, אך לרגע אחד בלבד.
מיד הדחקתי אותו מהראש ונכנסתי למצב פעולה. אם הבחור הגבוהה אוהב לחלק בעיטות לפנים אשאר קרוב אליו.


נוק אאוט.
בירכייה לבטן.
מקום ראשון!
קראו לי לבמה לקחת את המדליה.
השופט הראשי שאל לשמי, כמה איירוני.
אלון לחץ לי את היד ובירך אותי על זכייתי.

כולי שמח וצוהל מוקף בחברים שמחלקים לי מכות כאילו כך נהוג להביע שמחה באירועים אלימים.
עמדנו לצאת מהאליפות לכיוון הרכב ולנסוע הביתה כשלפתע ניזכרתי!
רגע! צעקתי להם, יש משהו שאני מוכרח לעשות,
חזרתי בריצה אל תוך האולם כאשר על חזי מנצנצת מדליית הזהב,
חיפשתי את אבי.
הוא ראה אותי מזוית עינו כאשר התקרבתי אליו,
''לא מסוגל לנצח את האליפות?'' זרקתי לעברו כאשר אני אוחז את המדליה בידי כשהיא מלופפת סביב צוארי.
הוא הינהן בראשו במבט כנוע, ''כל הכבוד''.