Rebirth

פרץ אנרגיה פתאומי 😄

יאללה לסיים כמה שאפשר בעבודה עד הוא ייעלם שוב.

בוקר נפלא לכולם (ישנתי מצויין הלילה)

יום שלישי פעמיים כי טוב.

זה מאוד מסקרן ומרגש איך אנשים מתפחתים ומשתנים. אני זוכרת את עצמי לנפי כשנתיים, סוף שירות צבאי שלי. היה לי אז מן משברון כזה, לצאת פתאום מחוץ למסגרת. פחדתי.

היה לי משברון כזה כשגילית את משיכתי לתחום. פחדתי להכשל.

פעם הסתכלתי על אנשים שהם במצבים מסויימים באור שונה. הייתי שופטת אותם והתנהגותם, עד שבסוף הבנתי שבעצם זו בחירה שלהם. מעשים שלהם. שאני לא קשורה לזה. ואם זו לא אני אז תהיה מישהי אחרת.

אי אפשר להיות אחרים על כולם. לא על רגשותיהם ולא על מעשיהם.

אך, גיליתי גם שמה שמשנה הכל זה החיבור והיחס בין אנשים. הכל תלוי באינטראקציה , כימיה ודינמיות.
מצד אחד אני יכולה לדבר עם מישהו שהוא 20 שנה יותר מבוגר ממני ולהיות יותר בוגרת ומצד שני אני יכולה לדבר עם ילד בן 5 ולהרגיש הכי מטומטמת בעולם.

אני מנסה להבין אנשים. מה מניע אותם. זה מרתק אותי. איך שלא הכל שחור לגבי לבן. איך זה שיש צורות חיים שונות, אורח חיים שונה. הרי מי אמר מה מקובל ומה לא?

לפי הסתכלות אנטרופולוגית מה שאצלנו נחשב כסטייה בשבט אחר ייחשב כמשהו נורמלי לחלוטין. וההפך.

אז מכאן זה ברור לי שאפשר לחיות איך שרוצים (כל עוד לא פוגעים בזולת כמובן). אם אני רוצה אני יכולה לא להתחתן, או לחיות עם 20 גברים. אם אני רוצה אני חייבת לא חייבת ללמוד, לא חייבת למצוא עבודה רגילה. יכולה להקים אוהל במדבר יהודה ולחיות באושר עם הגמלים ושאר החיות. הכל פתוח בפניי, הכל הוא לבחירתי.

יהיו אנשים שיישפטו,יהיו כאלה שיתנגדו, כאלה שירימו גבה וגם כאלה שיפרגנו.

אך לא משנה איך, לא משנה מתי הכי חשוב זה לזכור שלכל בחירה יש השלכות אך זה לא אומר שלא צריך ללכת בעקבות האושר.

משהו קטן.. שיכניס אותנו לפרופורציה..

http://www.jafi.org.il/education/ivrit/tss2003/learning4.html

מסתכלים על השעון ואז זמן עובר לאט. לאט מאוד. אך את הזמן אי אפשר לעצור.

שעה אחרי שעה ושום דבר לא משתנה לא מבחוץ לפחות.

בפנים, סערת רגשות. רגע אחד אני יכולה להרגיש הכי למעלה, הכי שם, הכי קרובה לכבוש את העולם אך רגע שני דאגות מחלחלות בתוכי. החוכמה היא לדעת לעצור אותן. לדעת להגיד "די, עד כאן". לא להתרגשת יותר מדי.

לדאוג זה טוב, זה אומר שיש רגשות, יש חיבור, זה אומר שאנו חיים אך צריך לקחת הכל בפרופורציה. הרי, מה זה שווה לדאוג כל הזמן. זה רק צורך אנרגיה ואז מרגישים כאילו שנשאבים לתוך חור שחור שאי אפשר לצאת ממנו. מאבדים את האור בקצה המנהרה, מאבדים את הצפון.

כן אני דואגת לפעמים. לפעמים יותר מדי. יש רגעים שרק מילה אחת יכולה לגרום לי להתפרץ בבכי. במיוחד אם אני לא במיטבי. אך כשאני בסדר ברגע שאני מרגישה את הדאגות אני לוקחת נשימה. נשימה עמוקה, ואומרת לעצמי הכל יהיה בסדר.

לפעמים זה עוזר, לפעמים פחות. אך זה קצת מרגיע כל פעם.

היום בא לי לטרוף את העולם. בביס אחד. גדול. אך אני מפחדת שזה קצת מזיק לשיניים 😄

אני אוהבת אנשים קשיי הבנה. הם מצחיקים אותי.

אני אוהבת את אלה עם בטחון עצמי גבוה שיודעים בוודאות לפני שבכלל פגשו אותי שהם הדבר הכי טוב בשבילי ( לא אני לא מדברת רק על שולטים)

אני אוהבת את אלה שכשזין שלהם עומד הם מחליטים לחזור לחיי.

אני אוהבת את אלה שכשאני אומרת להם שאני משוייכת הם מצעים ישר שלישיה.

אני אוהבת אותם כי הם משעשעים אותי. הם מכניסים אותי ישר למצב רוח מורם וקרבי.

אני אוהבת להראות שיניים.

חזרתי לחיים...

לאט לאט. כנראה היו חסרות לי הרבה מאוד שנות שינה. אחרי יום חמישי על הפנים הגיע סופ"ש.
ישנתי המון. שעתיים כשנת צהריים ערב ועוד כ10 שעות בלילה. הייתי זקוקה לזה. זקוקה לקצת מנוחה לגוף ולנפש.
היום סידרתי את החדר, החלפתי מצעים וסידרתי את הארון. החדר התחיל לנשום. בנוסף הבראתי כמעט לגמרי.

תמיד יש את התקופות של ירידה אך אני יודעת שכל מה שיורד חייב לעלות. ואני עולה למעלה. לשם. למקום הזה של אנרגיה ואושר. המקום של השלמה. לאט לאט מעכלת כל מה שקרה לי בשבועיים אחרונים. אנשים שפגשתי, תהליכים שעברתי.

לאט לאט אני מוצאת את מקומי, אז האיזון הנכון בין יום ללילה, את הדומיננטיות ואסרטיביות ביומיום ואת הכניעה והתמסרות מולו. מרגישה את שינוי ואת הסיפוק.

לאט לאט. ואפרןץ עוד גבולות.

😄

אחד הדברים הכי מרגישם אותי זה להסתובב ביום שישי בשור הכרמל.

בכלל תל אביב מרגשת אותיאך בשוק עצמו ישנה אנרגיה מטורפת. קוד כל המיקום שלו שהוא שתי דקות מיפו, דקה מהים ובצד שני אלנבי ונחלת בנימין.

הרחוב אחד הזה המרכיב את השור הוא עולם בפני עצמו. איך שנכנסים לאט לאט מתחילים להכנס לאווירה.

צעקות מצד אחד, ריחות של תבלינים מצד השני. צבעים, המון המון צבעים וגוונים. פלפל אדום, פלפל ירוק, בצל ירוק, בצל סגול, גזר כתום, ילדה בלונדינית, גברת עם שיער לבן, גבר שחום גבוה, אמא עם עיניים מלוכסנות.

כל אחד נושא עולם משלו וביחד הם מרכיבים את העולם שנקרא שוק הכרמל.

תודה לאיש יקר על ההשראה

😄

Even for us
Even for us
There's a reason
That keeps us here
And if you hold me tight
I'll cry, and I'll cry
Until I'd let myself go and
Moisten you with my tears
The tears of my love
A man lost his heart
in that street.

My love
If the sea and you were not here
I wouldn't be here either
My love
Love exists when
We are close to God
My love

Even for us
Even for us
There's another world
that'll never separate us
And without ever saying goodbye
I'll leave this place,
And you'll be gone
And that's why we'll never part
Nothing
Will take our love away
A man finds his heart
In that street

My love
If the sea and you were not here
I wouldn't be here either
My love,
Love exists when
We are close to God
My love
My love
If the sea and you were not here
I wouldn't be here either
My love
Love exists when
We are close to God
My love.

אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

משפט מסוים מצלצל לי בראש מאתמול. המשפט אמר משהו כמו שבן אדם אחד הוא יכל להיות השתקפות של בן אדם שאיתו. זה לא עוזב אותי כל היום.

כדי הדבר כזה יקרה צריך חיבור מדהים בין אנשים. זה לא קורה לכל אחד. ולא רק חיבור אלא גם נתינה. רי אם אני לאאתן מעצמי אני לא אקבל בחזרה. אבל להתסכל לתוך בן אדם שמולי ולחשוב כמה הוא מדהים ובעצם זאת אני בתוכו.
האהבה ונתינה שלי משתקפת דרכו וזה מדהים כי אף פעם לא ראיתי את עצמי כך. בעצם מלא שנים לא ראיתי את עצמי בכלל. פחדתי להסתכל ובניתי חומות מסביבי.

פעם ראשונה בחיי אני מרגישה חיה. ה5 חודשים האחרונים בחיי שינו אותי 180 מעלות. נפתחתי ואני מתחילה למצוא את עצמי. את הטוב ואת הרע. את היתרונות ואת החסרונות. אני מקבלת את עצמי יותר בהבנה והשלמה ואני מחייכת יותר.

אושר. יצא לי לפגוש אנשים שונים ומשונים בחיי אך אף פעם לא פגשתי אנשים כמו בתקופה אחרונה. אנשים טהורים, נקיים, כנים ושלמים. אנשים שמקבלים הכל. שלא משנה מה עשיתי בעבר ולא משנה מה עובר לי בראש הם נותנים לי הרגשה שהכל בסדר. ה-כל בסדר. שום דבר אינו סוף העולם, שום דבר. יש פתרון להכל.

זה מדהים ההרגשה הזו. שלמרות תקופות קשות בעולם, למרות הקשיים בבית, ישנה שלווה שלמלווה אותי.

אף פעם לאחשבתי שאני אפגוש אנשים כאלה שרק נוכחותם בחיי גורמת לי לצמוח ולהתפתח ולדעת ששמיים הם הגבול .

:)

כמה אני אוהבת מוזיקה. כמה היא מרגיעה. כמה היא מעלה לי חיוך על הפנים ומחממת את הלב.

מה היינ עושים אם לא הייתה מוזיקה?

:)

אני לא אוהבת אנשים שלא מסתכלים לי בעיניים

אני לא אוהבת אנשים שאגואיסטים

אני לא אוהבת נצלנים

אבל הכי הכי הכי אני לא אוהבת אנשים שלא יכולים לפרגן. זה כואב להם להגיד מילה טובה, כואב להם לתת מחמאה. למה? סיבה פשוטה מאוד. אנשים כאלה מקנאים. הם לא מרגישם טוב עם עצמם, יש להם עיניינים שהם רוצים לפתור ובמקום להתסכל לבפנים בתוך עצמם ולאזור כוח לפתרונות הם מעדיפים לקנא. כי יותר קל. החוסר הבטחון שלהם גורם לכך שהם מנסים לסכסך בין אנשים אחרים, סתם. לא מתוך רוע לב אלא מתוך סיבה פשוטה שברגע שהם יצליחו להוריד ולפגוע באנשים מסביב הם ירגישו הרבה יותר טוב עם עצמם.

עצה שלי, אם אי פעם תתקלו באנשים כאלה פשוט תבינו שהם מקנאים ואל תקחו דברים ללב כי בסופו של דבר: אף אחד לא יכול לפגוע בכם נפשית רק פיזית!!!