דברי הכותבת: נה לא לשפוט בחריפות, עברית זאת לא שפת האם שלי.
הערב מגיע, ושוב זה קורה
החושך עולה בגרון, כמו חומצה
משאיר טעם מר בפה
ושוב אני חלשה
ושוב אני לבדי
בלילה תמיד לבדי, יותר מתמיד
בדידות כמו בחילה,
כמו מחלה.
אני רעבה.
בדידות עולה בגרון, חונקת אותי.
איני צריכה אף אחד לידי
טוב לי לבד
אני צריכה רק זיון טוב.
נכון?
זה כל מה שאני צריכה.
אני לבדי
וטוב לי לבד.
האור שלי חופץ בתחושה
מתחנן לליטוף
למגע של יד
אך אני חזקה
יותר מגופי
גופי טיפש
גופי הוא חיה
אני בת אדם
איני צריכה איש לידי
אני פשות צריכה זיון טוב.
העם זה יותר מידי לבקש?
הטלפון צועק
מצלצל ומציק
איני עונה
אני לא פה.
מסך שותק
קירות יגנו עליי
שכנים לא יראו את האור בחלון.
איני כאן.
איציק, אבי, משה,
סלחו לי.
אתם שווים,
ראוים,
מעניינים.
זה לא אתם, זאת אני.
אני פשות צריכה זיון טוב.
שלום לך, חבר דמיוני
נתול שם,
חשוך פנים,
אמורפי
תמיד אתה מגיע
אתה יודע מתי לבוא
אתה יודע מה אני צריכה?
אני צריכה זיון טוב.
זה כל מה שביקשתי.
אתה יודע, לא?
הראי אתה יודע מתי לבוא.
זאת לא אני, זה אתה
מבין כל, שותק, מקשיב.
תמיד ברגע נחון ובזמן הנחון.
אתה מביט בי, מאחוריי עיניי עצומות
מבפנים,
מתוך עומקים
העם אתה זאת אני?[i]
לפני 13 שנים. 9 בינואר 2011 בשעה 23:37
