שכבתי על המיטה הרכה בחדר המלון, מחייכת חיוך דבילי לעצמי, שאת ההסבר לו רק אני יודעת. אינספור תמונות מצטיירות במוחי, מעלות באוב פיסות של מראות מאירועי אותו יום. גופי עדיין דאב ולעיתים יכלתי להרגיש את מגע המצבטים על פטמותיי. אכן, הוא הצליח להתביע חותם, לשתול זכרונות מתוקים במוח, לגרום לי לחשוב בלי הרף על מעלליו האפלים. הפלאפון צלצל והרג את שאריות הפנטזיה שהתרוצצו במוחי. זו הייתה תמר, שלמדה איתי משחק. מדוע היא מתקשרת? אמנם היה לנו קשר טוב במהלך הלימודים אבל לא הייתה לי כל ציפייה שתתקשר אליי, כשאני בנופש. " שמעתי שאת באמסטרדם"? פתחה את השיחה, קולה נשמע רענן. " אה...כן". השבתי. " את יודעת, נפלאות הפייסבוק.... ראיתי שהעלית קצת תמונות". הוסיפה בלהט. שתקתי, לא היה לי נעים לשאול מה היא רוצה. חיכיתי שתגיד בעצמה. " בקיצור, גם אני פה!" צחקקה בקול. קבענו להפגש, יותר נכון היא קבעה ואני נאלצתי להסכים. מסרתי לה את מס החדר והיא הבטיחה שתגיע בתוך שעה.
כעבור שעה, נשמעו דפיקות בדלת והיא עמדה בפתח, בשמלה צהובה קייצית וזוהרת. כולה קורנת אור ושופעת זוהר, על סף מסוממת מאושר. ברי כי לא היו אלו חומרים סיננטטיים אלא ששמחת החיים שלה, הייתה מושא להערצה. קוקטייל אושר שלא ניתן להשיגו, אפילו בכסף. היא זנקה אל החדר ונעמדה ליד המראה, מיישרת קצוות שיער סוררות. לאחר שהתרצתה מהדמות הנשקפת, זרקה את המסטיק הרועשני לפח, פנתה אליי ואמרה: " את זוכרת מה אמרת במסיבת סיום?". לא היה לי סיכוי לזכור איך קראו לי באותו לילה. אדי האלכוהול סינוורו ועירפלו את חושיי... יוצרים עולם דמיוני נטול דאגות ומשבשים כל יכולת קוגנטיבית נורמלית.
" בדיוק את וחבר שלך נפרדתם" ציינה כאילו הייתה זו עובדה יבשה הנקריאת מכתבה בעיתון. אכן, הפרידה הייתה קשה וכואבת עבורי. הוא עזב למשלחת של שנתיים והעדפנו כל אחד לפנות לדרכו. ערב הפרידה היה קשה לשנינו. לא ידענו כיצד לסכם קשר של 3 שנים ולהוליכו לריק. לא ידענו מה עלינו להגיד ואפילו המשפטים: "נשאר בקשר" או "נשאר ידידים" נראו סתמיים למדי. בלבנו ידענו כי נכנותם מוטלת בספק ושנינו נתקשה לקיימם. עוד הוסיפה להכות על חטא כשסיננה לעברי: " נמאס לי מגברים, חבורה של אגאוסטים. כל רצונם הוא לספק את מאוויהים ולהשביע את רעבם!. זה בערך מה שאמרת". חחחחח צחוקה התגלגל אך באותה מידה שבה פרץ, כך נעלם היות ולא מצא לו שותף- הצחוק. המבוכה הולידה תגובה של תזוזה שאינה נינחת והתעסקות חולין עם השיער שלי. היא גחכה לעברי, גם היא נבוכה מהשתיקה שלי. " אז מה חדש"? בקשה לפרוץ את סכר השתיקה, מנסה למשוך את השיחה לכיוון אחר. איך אענה לשאלה הזו? מה אגיד לה? יש הרבה חדש אצלי. למשל היה איזה גבר צעיר שהתחיל איתי בטיסה. הוא עונה לשם אדון איקס משום שהתברר שהוא פריק שליטה טוטאלי. ועוד משהו... הוא שולט בי, אני שייכת לו. הוא מענג אותי בעדינות ומכאיב באכזריות. הוא מתחשב ומבין אך חד ותקיף. הוא מפנק ומעניש. ואז היא בטח תשאל: ואת אוהבת את זה? איך את מרשה לו? היא לא תבין לעולם שאני מזוכיסטית והוא סדיסט. לכי תסבירי צורך שנדחס לשנים והתעורר לו בבת אחת. פתאום שכחתי את כל הדברים הרגילים: הסיור ברחובות העיר, התמונות ממוזיאון השעווה... כל מחשבותיי נדדו למפגשים עם אדון איקס.
לפתע קמרו פניה כשהחוותה לי באצבעה לעבר הכיסא. " מה זה"?! קולה סדוק, חלוש. לא היה לי צורך להסתובב, ידעתי מה ראו עיניה. חוסר זהירות משווע מצידי עתה יאלצני לגולל בפניה את סיפורי. " אז את בקטע של גאג ודילדו...פששששש". ירתה לעברי בקול משתומם, מפרגן... כממתיקת סוד, צמצמתי את צעדיי לעברה. " כן! אני אוהבת את זה...." יריתי חזרה, בטון חצי מתגונן חצי מתקומם. תמר נטלה את הדילדו לידה ובידה השניה החזיקה את הגאג, החלה סוקרת ובוחנת כאילו התבקשה לעמוד על טיבם. " ממממ..... מעניין!" אורו עיניה, קולה בוחן ומתגרה. " כמה זמן את באמסטרדם, ילדה?". תגובתה הכתה בי הלם. " ארבעה ימים". שיגרתי חזרה.
" על מוזיאון הסאב-סקס, שמעת?...את תאהבי את זה".
"מוזיאון הסאב-סקס...מה זה?" צמד המילים סאב ו-סקס עוררו את סקרונותי... הנמרצות והקלילות של תמר לא עוררו בי פליאה של ממש. כזו הייתה מאז ומתמיד.
" אז ככה..." תמר התיישבה על הכסא, נינוחה מתמיד, מניחה על ברכייה את הדילדו והגאג.
" מוזיאון הסאב-סקס, כמו שבטח תוכלי לשער לעצמך, אינו מוזיאון רגיל... אם לקרוא לזה בשם שיתאר את אופיו- " אולם התנסות ולמידה" נשמע הרבה יותר מדוייק!" סיכלה את רגליה וחייכה לעברי, חיוך רך מלא חן.
" אוקיי.... ומה בדיוק יש שם?" שאלתי.
תמר צחקה קלות, היישרה מבט " את זה, ילדונת, תצטרכי לגלות בעצמך... קומי התלבשי, אנחנו הולכות".