Phantasmagoria

לחם רך ופלאפי ותה מתוק מידיי.

אני רוצה לשלוח לו כמה חלומות שהיו לי וכתבתי, אבל זה יראה רע אחריי הכל. אני מסוגלת לפחות לחכות עד סוף החודש לפני שאצור קשר. 

זו המשמעות האמיתית של "הפסקה", לא?

לא רק ממנו, אלא מכל יתר האנשים במקום ההוא. 

קצת להיות בחברת עצמי, קצת לוודא שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים בכוחות עצמי. קצת להיזכר במי אני בלי המקום הזה. 

קצת להזכיר להם מי הם בלעדיי. 

אני מודה - קשה לי עם זה שאתה לא לא רוקד לפי צלילי החליל שלי. לא מיישר קו עם מה שאני רוצה, לא מסביר. 

אבל אני לא רוצה לבקש ממך כלום. אני לא רוצה שתעשה משהו בתגובה למילים שלי. אני רוצה שיבער בך הצורך לעשות את זה, להגיד את זה, לתת לזה לפעפע דרך כל נקבובית בעור שלך. אני רוצה לדעת שנאבקת בצורך הזה ונכשלת. אני רוצה שהצורך יזרום לך בורידים כמו חמצן, כמו חומצה, יגרום לבהונות הרגליים שלך להתפתל בעודך מנסה לשמור על ארשת פנים קפואה. 

אם זה לא מגיע ממך, מתוך דחף בלתי ניתן לריסון, זה חסר משמעות. 

לפעמים הוא גורם לי לחוות תחושות שמהדהדות הרבה יותר רחוק ממה שהוא מסוגל לדמיין. 

 לפני מספר ימים הוא דחף אותי למיטה. אין שום דבר יוצא דופן בנוגע לכך, אלא שאותו הרגע לא הייתי לגמרי עצמי. אפשר להגיד ששכחתי היכן אני נמצאת, ולרגע קלוש שכחתי שהמיטה שם. חשבתי שאני הולכת לקרוס לרצפה, והתגובה שלי הייתה לנסות לשבור את הנפילה עם הידיים שלי ומעין קריאה חלושה של פחד. כל הזמן הזה העיניים שלי היו נעולות על הפנים שלו, על העיניים שלו, ויחד עם תחושת הבלבול וההקלה המוזרות שחוויתי כאשר חשתי את המזרן קולט את הגוף שלי היה משהו נוסף. כאשר הוא שמע אותי, את אותה הקריאה, משהו במבט שלו השתנה. 

דבר כזה משנה את כל החוויה שמגיעה לאחר מכן. אני יודעת שגם אם הוא עצר את עצמו, ריסן את עצמו, משהו בתוכו מגיב לפחד שבתוכי כפי שטורף מגיב לטרף. זה חורך אותי, בצורה הכי אירוטית שיכולה להיות. אני כל כך כמהה למרדף הזה. זה מלווה אותי לאורך כל שעות היום והלילה. אלו מחשבות שחוזרות וחודרות לכל דבר אחר. כאשר אני ישנה, ערה, עובדת, אוכלת, מתקלחת. חולשה מוזרה ממלאת את הברכיים שלי, משתקת כל מחשבה אחרת. ואני מרגישה כל כך חשופה כשאני לא לבדי. כאילו כל העולם מסוגל לקרוא מה שמתרחש בפנים. 

תביטו בהבעת הפנים של גבר רגע אחד לפני שהוא מתעטש, ותוכלו לראות (בערך) את ההבעה שלו במהלך פורקן מיני. 
אני תוהה האם זה עובד באותו האופן עם נשים. 

אהבה זו היכולת לקחת דבר מה שאינו אתה עצמך, ולהכיל אותו בתוכך. מכיוון שכל אחד מאיתנו כה מלא בעצמו, זו היכולת לשפוך עוד יין לגביע שכבר מלא עד גדותיו. התוצר של הניסיון הזה הוא כאב שכה קשה לעמוד בו, שאנו נאלצים לגדול סביבו בכדיי להכיל אותו. 

לאהוב דבר מה אומר לגדול סביבו מנטלית. כעת הוא לא רק חיצוני, אלא גם בתוכנו. הוא שינה אותנו ועיצב את האופן בו הנפש שלנו בנויה, לטוב ולרע. ישנה אהבה שתגרום לאדם לגדול ישר וחזק וחסון, ואהבה שתגרום לו לגדול מעוות ועקום ומלא בנקודות חולשה. 

לפעמים יש לילות שבהם מילים מתוקות כמו לענה נלחשות באוזניי במונית בדרך הביתה,

והירכיים שלי מתהדקות בציפייה, 

ומיד כשנכנסים מעבר לדלת, אני כבר ממוסמרת לקיר. 

ולפעמים יש לילות שאני חוזרת הביתה בדממה,

מורידה את העקבים,

את התכשיטים,

את הבגדים ההדוקים שנועדו ליופי ולא לנוחות,

שוטפת את האיפור,
מזדחלת למיטה,

ומחייגת לאמא מעבר לים.

זה לא הכאב שמעורר אותי. 

אל תבינו אותי לא נכון, לכאב יש הרבה כוח על הגוף שלי, אבל זה לא מה שמרגש אותי. אפילו לא השפלה. 

מה שמרגש אותי זה לדעת שיש לאדם שמולי צורך להכאיב לי. שהתשוקה לראות אותי רועדת או בוכה או לא מסוגלת לשלוט בעצמי מתחת לאצבעותיו ממלאת כל חלק בו. מה שמרגש אותי זה לדעת שהתשוקה הזו מכרסמת בתודעה שלו לאורך כל היום, וכאשר הוא מצליח להגשים אותה הוא נוצר את הרגעים הללו, ולאחר מכן ישחזר אותם שוב ושוב.

עוד 19 שעות.

אתעורר מוקדם, אך לא ארוץ לבדוק.

אשטוף פנים באיטיות, ואשתמש בסבון הפנים ובקרם שאני שומרת לסוף השבוע לרוב. 

אני אשהה את הרגע. אעשה את כתיבה הבוקר בניחותא מעמיקה ורגועה. 

אפעיל את הקומקום ואביט במים המבעבעים.

אקח את ספל הקפה אל שולחן העבודה, ואפעיל את המחשב. 

ורק אז אני אבדוק. 

רק אז.