לפני 7 שנים. יום שבת, 4 במאי 2019 בשעה 5:07
והמבין יבין
המגע שלו מצמרר, המבט שלו חודר לעומק הנשמה, שאני לא אתחיל לדבר על העיניים שלו... נישאר פה כל היום...
הוא אמר לי תגיעי, אני מתפתלת עם עצמי בניסיון לחשוב אם זה מומלץ או לא. מגיעה למסקנה שזה לא, אבל הנפש שלי צריכה וזועקת למשהו, לתשומת לב למגע, לכוח.
אני יודעת וגם הוא חושב, אני לא נשלטת טיפוסית, לא אומרים לי ארצה ואני פועלת.
אני מתגנדרת ומתארגנת ליציאה מהבית, סיפור כיסוי שהתפורר באמצע נרקם לסיפור כיסוי חדש שמערב את ידיד שלי (לא רציתי לגרור אותו לזה אבל זה מה שיצא).
יוצאת מהבית כשהמטרה ידועה מראש, אין פה מקום להתבלבל, הוא רוצה ואני רוצה וזה עומד לקרות.
נפגשים באיזה מקום דיסקרטי, אני איחרתי כמובן ונכנסים לחדר.
רגע של מבוכה, מה בדיוק אמור לקרות עכשיו? אני שואלת, מתביישת ולא יודעת איך זזים מכאן. לא באמת מאמינה שזה אמיתי והחלטתי לעשות את זה.
הוא מסתכל לי בעיניים, אני נמסה מבפנים, מרשמלו. אני רואה בעיניים העמוקות האלה שלו, כמה הוא רוצה, כמה רחוק הוא מוכן לחכת וכמה הוא מוכן להשקיע.
הוא שולט לא טיפוסי, הוא צעיר (אף פעם לא נישקתי אפילו צעיר בעבר) אבל הוא כזה גבר גבר שזה כובש.
רואים בעיניים שלו הרבה כאב ורגש, רק בסוף הבנתי למה ואיך יצא ששנינו נמשכנו כך אחת לשנייה ולהפך.
הוא דורש שאתקרב, אני נבוכה, מרגישה כמו ילדה קטנה ומתחילה והססנית ומתקשה להתקרב. מתקשה להיפתח.
הוא ממשש, בודק בוחן נוגע מנשק ופתאום עוצר ודורש שאעמוד ואתפשט.
מבוכה, תחושה בלתי נסבלת, חוסר ביטחון שמציף לי את כל הגוף, הוא מנסה לשחרר אותי מהמצב אליו נקלעתי ומתחיל להכאיב ולדרוש ולהכאיב ולדרוש.
הוא קלט אותי שקפאתי במקום ולא הצלחתי להתגבר על המשוכה.
שולט אמיתי, קם ועזר לי להתגבר ברכות כזו ואסרטיביות ששחררו את התקיעות.
עמדתי מבויישת כולי בחזייה ועקבים בלבד (ביקש שאגיע בלי תחתונים) והוא התחיל לגעת בי, לחשוף את הנשמה שלי שכבה אחרי שכבה, מקלף את כל ההגנות והחומות שבניתי לי במרוצת השנים, הרגשתי חשופה בכל מובן וכל נגיעה שלו הצטמררתי.
לא אספר לכם את כל הפרטים העסיסיים של מה איך ובאיזו פוזיציה,
אני כן אגיד לכם, שנהנתי.
יש לו איבר ענק ועבה שאפילו לא הצליח להתחיל להיכנס מאחורה (צרה כזו שאני) בקושי מקדימה הוא נכנס וכשנכנס כולו זה אפילו טיפה כאב מהאורך.
יש לו מגע כזה נעים ותאווה ותשוקה בעיניים שמדליקות אותי כמו אש.
אניהולכת לאיבוד בעיניים שלו והוא, אף פעם לא מסיר אותן ממני.
אני מרגישה שהוא רואה אותי, אבל באמת, חודר לי לעומק הנשמה.
הרבה מיני רגעים כאלו של מבוכה שמתערבבים בתשוקה ותאוות בשר ענקית, רצון עז שלי לענג אותו ולהודות לו על ההשקעה שלו בי, על תשומת הלב וחדירת העיניים.
בסוף חגיגת הבשרים שהייתה לנו עד שצעקתי שבבקשה נעצור כי אני לא מסוגלת עוד (בכל זאת זקנה..), הוא מתקלח איתי ואומר לי: מה שהיה פה זה ממש לא בדס"מ.
ואני אומרת לעצמי, הוא בכל זאת צעיר המצחיקול. חסר ניסיון להבין שכל מה שהיה פה זה בדסמ, זה פשוט היה מנטאלי וקרו יותר דברים מתחת לפני השטח מאשר הפעולות הפיזיות שגורמות לכאב.
זה היה Raw ואמיתי ועם תחושטת כמו ביישנות חוסר ביטחון ופחד וההתמודדויות איתם. זה היה מלא בדברים שעפו באוויר ואמת במקום להיות ריק מתוכן.
זה היה פשוט וטוב בלי זיוני שכל.
זה היה עם מעברים חדים בין תאווה ומילוי הוראות לפשוט צחוק ורגעי מבוכה.
זה היה טוב, זה היה כיף וזה היה מענג.
שלא להתחיל לדבר על זה, שזה סגר לי מעגל של למעלה מעשור ומסתבר שגם לו ומשם רקע החיבור בינינו.
מצחיק כמה העולם קטן.
נ.ב
אם אי פעם תיגש לפושטק ותספר לו - אתלה אותך על עץ גבוה. לא מעירים את המתים.
😋😃סתם צוחקת.
נשיקות צביטות שריטות וחיבוקי אפטר קאר.
-Angel-
