בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

teller​(מתחלף)חשבון מאומת

המסע שלי

לפני שבוע. יום ראשון, 8 במרץ 2026 בשעה 17:49

היום אני מציין רגע גדול רגע גדול בשבילי

היום התחלתי לקחת 50% מכמות הכדורים שאני לוקח.

במשך כבר יותר מעשור אני לוקח כדורים אנטי דיכאונים ולטיפול בחרדה.

במשך יותר מעשור אני מקפיד כל יום לקחת וכל ערב לקחת

במשך המון זמן אני מתלבט אם אני יכול להפסיק

מתי אני יכול להוריד את הכמות.

הפעם הראשונה שממש חשבתי על להוריד את הכדורים הייתה קצת אחרי הנישואים, הרגשתי חזק הרגשתי שאני יכול הרגשתי שיש לי פרטנרית יציבה שאני יכול לסמוך עליה ואכן כך היה הדבר.

ואז הגיע השביעי באוקטובר וברור שאי אפשר להתחיל תהליך פסיכולוגי עמוק כשזה קורה. 

הפעם השניה שחשבתי להפסיק היה שנה אחרי השביעי באוקטובר שוב הרגשתי יציבות שוב הרגשתי ביטחון מספיק ושוב הרגשתי את הרצון להתנסות להיות בלי עזרים חיצוניים .

ואז היא החליטה להיפרד ממני. 

כמובן לא מצב שבו אפשר להתחיל תהליך פסיכולוגי עמוק 

ואז לפני חודשיים הגעתי למסקנה שאני יכול.

משהו בתהליך הפסיכולוגי שעברתי היה כל כך עוצמתי ועזר לי לרדת לשורשים של כל מיני בעיות, והתחלתי לראות את "האפורים" כמו שאנחנו קוראים לזה בטיפול במשך המון שנים חייתי בדיכוטומיה חייתי בשחור ולבן ובזכות הטיפול התחלתי לאט לאט להיות גם באפורים.

להיות באפורים מבחינתי זה כוח מאוד גדול זה שינוי מאוד גדול אני יכול לעבור ימים שלמים, שבועות שלמים מבלי שיש איזה דרמה גדולה, לא טובה ולא רעה,

שהחיים פשוט חיים.

ובשבילי זה הרבה.

בתור אחד כשהרגישות שלו כל כך גבוהה שכל דבר לקח או אל השחור או ללבן 

ועם הזמן עוד ועוד אפורים התגלו ואני יכול לשהות בהם יותר, הלחץ להיות החלטי ולהחליט כל אפור האם הוא יותר שחור או יותר לבן ירד. יש לי חוזק נפשי פשוט להישאר באפור. 

אז לפני חודש נפגשת עם פסיכיאטר שהיה נפלא ומקצועי הוא שמע את הסיפור שלי אגב זה נורא מוזר לנסות לתקצר את כל סיפור חייך בשעה וחצי והוא המליץ לי על איך אני יכול להתחיל להוריד את הכדורים. 

הוא הזהיר אותי שהדפוסים שלי, תמיד ישארו שלי הצורך שלי להניע את עצמי לפעולה תמיד יהיה ולא תמיד ההנאה לפעולה היא תהיה מהמקומות הנכונים. והחכמה זה לראות אם אני יכול להתמודד עם הדפוסים כשהם יעלו.

הרי את כל הסיפור של הכדורים התחלתי באזור כיתה יב שם עשיתי את ניסיון האובדנות הראשון שלי, אחרי בערך שלוש שנים לפני הגיוס הצלחתי להוריד את הכדורים ולהיות בלעדיהם.

ואז הגיע בה''ד 1 ודפק לי את החיים כל מיני דברים עלו לי מחדש כל מיני דפוסים כל מיני קולות וכדי לייצב את עצמי וכדי להמשיך לתפקד הייתי חייב לחזור לכדורים. 

בעצם מאז ועד אחד ועד היום אני לוקח את המינון שאני לוקח את הכדורים של הלילה אני לוקח כמובן לפני השינה וזה עוזר לי לישון זה מנמנם קצת. 

בגלל שאני מודע מאוד לסיכונים של הורדת כדורים בבת אחת נשמעתי לראות הפסיכיאטר ברחל ביתך הקטנה ואחרי ארבעה שבועות שאני מפחית אני באמת גאה לומר שהיום לקחתי 50% מהכמות שאני לוקח בדרך כלל. 

עד היום הורדתי את הכמות לאט ועכשיו אני נשאר שלושה חודשים בכמות של 50% ובעזרת הפסיכיאטר שמלווה מרחוק והמטפלת שלי שמלווה מקרוב ברמה שבועית אנחנו נשגיח ונוודא שלא עולים קולות חזקים לא עולים דפוסים שמניעים לפעולה גם כשהמציאות היא אפורה יותר. 

אני נורא גאה לומר שהמלחמה הזאת לא גרמה לי לוותר על התהליך ואני עדיין ממשיך בהורדה ועובדה שהיום התחלתי את השלושת החודשים שבהם אני לוקח 50%.

מהבחינה הפסיכיאטרית ובמיניני הכדורים 50% זה הורדה משמעותית ולכן צריך לתת הרבה זמן לגוף למוח ולנפש להתרגל אני מאוד נרגש מצד אחד ואני גם קצת במתח, 

אבל אולי בפעם הראשונה בחיים אולי מאז כיתה ד' בעצם אני מאמין שאני יכול אני מאמין בחוזק שלי אני מאמין ביכולות שלי ואני מאמין שאני יכול לבד 

אני יודע שלתקופת חיים שעברה הייתי חייב את הכדורים, זה לא היה מותרות זה לא היה בריחה זה היה מה שהייתי צריך ואם לא הייתי לוקח את הכדורים כנראה לא הייתי פה היום. 

אני מניח במידה מסוימת אני מנסה גם לצאת נגד סטיגמות שיש בעבור הכדורים האלה

אני מכיר את המספרים הסטטיסטים ואני יודע שצריכת הכדורים בישראל עלתה משמעותית בשנים האחרונות,

אני מניח שאני פשוט סוג של שולח מסר ליקום שזה בסדר להעזר בכל מה שצריך כדי להעזר, שכל בן אדם יכול להחליט עם עצמו ועם הגורמים המטפלים הנכונים מה נכון לא לעשות

אני יודע על עצמי שהחלק הזה בחיים שלי היה הכרחי ולמרות המון פעמים שהיו לי ספקות לגבי זה שאני ממשיך לקחת כדורים אני יודע שכל כדור וכדור שלקחתי הוביל אותי למקום הזה שבו אני יכול להתנסות ולראות איך אני מתמודד בלי.

 

לפני שבועיים. יום שישי, 6 במרץ 2026 בשעה 13:05

עשר מילים,

שיש בהן כל-כך הרבה דיוק,

שיש בהן להראות לאן המסע שלנו הולך

עשר מילים,

שמציבות אותה בדיוק איפה שאני רוצה שהיא תהיה

עשר מילים,

שמבטאות את זה שהיא עדיין שומרת על זהות אמיתית שהיא שלה

שמבטאות את זה שהיא מבינה את המערכת כמו שאני מבין

עשר מילים,

שמבטאות את רמת ההתמסרות שהיא רוצה להעניק לי

שמבטאות כמה כוח היא מוכנה לתת לי

עשר מילים,

שגורמות לי רק יותר לסמוך עליה

שגורמות לי ביטחון שכשאעשה את מה שאני מתכנן

כשאקח אותה לקצה

הקצה הנוכחי שאנחנו יכולים להגיע אליו במסגרת איפה שאנחנו במסע

(לא החיים הם לא פורנו, ולא לוקחים עד הקצה במפגשים ראשוניים, למרות הרצון)

כשאקח אותה לקצה, היא תהיה עדיין מודעת

אולי היא תהיה קצת מעופפת

אולי היא תהיה מונעת מרחמנות פסיכית

אבל היא תדע לעצור אם אהיה יותר מדי

היא תתמסר למגע שלי ולחיבוק שלי בסוף

היא תהיה המושלמת שהיא

לפני שבועיים. יום שישי, 6 במרץ 2026 בשעה 5:54

והיום בפינה הרנדומלית שלי...

החלטתי לעשות ציר ירקות 😅

ואין לי אפילו רעיון למה אני רוצה לבשל איתו

לפני שבועיים. יום חמישי, 5 במרץ 2026 בשעה 11:41

אחד הדברים הכי נכונים שעשיתי לעצמי וסיגלתי לעצמי בחודשים האחרונים זה היכולת לשבת עם הכאב.

כאב בכללי בחיים, הוא פשוט חלק, הוא תמיד יהיה שם, זה פשוט חלק מלהיות אנושי.

וחייבים לשבת איתו, להיות איתו, אחרת הוא מחמיר, בהרבה.

אז כמו השבר שהיה לי כשהייתי בברצלונה, שפשוט הרגשתי כל-כך בודד

אז ככה גם עכשיו

אני מרגיש בודד מאוד.

כשאנחנו מרגישים חולים, משהו במי קרוב ומי לא הופך להיות מאוד ברור, אתה לא רוצה להדביק אף אחד, אבל מי האנשים שאתה חי איתם, שהם חלק מהחיים שלך

מצבים כמו מלחמה מחזקים את ההבנה שלך מי קרוב ומי פחות, למי אתה שולח הודעה לוודא אם הוא בארץ או בחו"ל? למי אתה מתלונן שאתה לא יכול לישון

פרידות קשות תמיד חושפות את החברים האמיתיים, מי נשאר לידך רק ש"ברור שהוא צריך עזרה" ומי נמצא שם גם לתהליכים הארוכים.

 

כידוע לכולם התקופה היא תקופת מלחמה

אני מרגיש חולה וחלש היום

וגל זכרונות מאנאבל עלה לי בראש

 

אני לא בבית שלי, לא חופשי לעשות מה שאני רוצה

אני לא מרגיש טוב, אז לא מעוניין ללכת לשום מקום ובא לי פשוט לנוח

ויש בבית של ההורים שלי 2 מחברות מלאות בזכרונות שיעשו לי חור בלב מרוב כאב, מחברות שרשמתי בהן לפני שהיא נפרדה ממני, מחברות מלאות בהמון חוויות של אהבה

חווית שכבר אין לי

אני לא מנסה לפתור את הכאב שלי, אני לא מנסה למצוא כח לזרוק את המחברות, אני לא בסיכון פיזי כלשהוא, אני פשוט נמצא עם הכאב שלי.

ויש כל-כך הרבה כאב בעולם הזה מסביב כרגע, שלאף אחד אין פנאי להיות איתי ולשבת עם הכאב.

וזה בסדר, באמת בסדר.

זה המסע שיש לי לעבור.

אני מאמין שזה מסע שעל כולם לעבור, אבל זה גם מסע שבחרתי לעבור.

לאחרונה המחשבות על הנשלט שבי לא מפסיקות, הרצון להיות קטן נהיה חזק מתמיד, ברור לי שכרגע אני אפילו לא רוצה להיות קטן, סתם להישען עם מישהו או מישהי ולקבל ליטוף, ברור שאני גם רוצה יותר, אבל זה לא אפשרי כרגע.

יותר מדי אנשים צריכים אותי יציב, זה לא הזמן, ואין אנשים שאני סומך עליהם כדי להישען עליהם.

יותר מדי זבל בכל מקום, אנשים שלא ראויים לקבל את ההתמסרות שלי.

אז זה חוזר לאותו דבר

אני יושב עם הכאב שלי

סובל אבל לא מנסה לשנות

כואב אבל לא מנסה להפסיק 

 

חלש בודד ומבודד.

אבל זה בסדר.

לפני שבועיים. יום ראשון, 1 במרץ 2026 בשעה 13:45

אין לי מושג למה...

אבל החלטתי להכין מרק בצל

לפני 3 שבועות. יום ראשון, 1 במרץ 2026 בשעה 5:23

אז ברגע שהאזעקה ראשונה הופעלה, זאת של הבוקר,

מיד ידעתי מה אני צריך לעשות 

היה ברור לי שאני אסע להורים שלי,

וכבר מאז שהבנתי שיש עוד מתיחות עם איראן ידעתי בדיוק שאני אסע, והתחלתי לתכנן מה כדאי שאקח איתי 

דברים חשובים כמו בגדים ותרופות

אבל גם דברים להעביר את הזמן, כמו מודל שאני רוצה לבנות, או חומרים ליצירה 

הבאתי את החבלים שלי שאוכל לנסות לתרגל אולי לבד

(ידעתי שההורים לא יהיו בבית)

ידעתי שיש לי דקות בודדות לצאת אז עבדתי מהר

במהלך האריזה המהירה שמתי גם כמה דברים שלא ציפיתי שאארוז, דברים שלא ידעת שאכפת לי מהם😹

מפה לשם במזוודה שלי יש...

לוב שיהיה קל יותר לאונן

מג'יק למקרה שיבוא לי קצת רטט

קונדומים (למה לעזאזל??)

הבאתי פלאג 😅

חחח הדברים שאתה מגלה שחשובים לך במצבי 'חירום'

לפני 3 שבועות. יום שבת, 28 בפברואר 2026 בשעה 18:08

כהרגלי כשרגש בוער בי אני כותב

אני לא פונה להרבה נשים בכלוב, זה לדעתי מאמץ די מיותר, כמו הפניות שיש להם הוא די פסיכי, ולא בא לי להיות חלק מהעדר

מה גם שאני יודע שיש פניות שמיד מריירים עליהן ומיד מציעים להן את כל כס המלכות, ואני יודע שאני לא כזה, אף אחד או אחת לא מקבל ממני מיד מהיום בראשון כס מלכות 

אבל זה שיקבל יזכה או תזכה בכס מלכות שווה.

נדיר בשבילי לשים לב למישהי ברמה שאני פונה 

וזה קרה היום, והיא ענתה לי וקשקשנו ובסוף זה לא התאים, אני אשקר אם לא אומר שהציפייה שלי לא התחילה קצת להשתוקק, לערוג

זה כן קרה לי, וברור שבחור כמוני צריך להתמודד בגבורה עם דחייה וכל זה, אבל להתמודד בשבילי זה גם להיות עם הרגשות שלך.

אז אני איתם

מרגיש את הבאסה של לאבד דמות מסקרנת

מרגיש באסה שאני לא מספיק טוב

מרגיש חבל שאני לא איזה חתיך וינאי ארי

אבל מצד שני. מרגיש גאה שאני אני.

לא התקפלתי מעבר לגבולות שלי באינטרקציה הזאת ואני גאה בעצמי 

 

אבל...

התחושה הזאת

של התמסרות

של נתינה כלכך חזקה

התחושה הזאת של לעצום עיניים ולדעת שכל מה שהיא תעשה לי אספוג

התחושה של ללכת למעמקים החשוכים של הנפש שלה כו שלי רק כי היא בחרה

התחושה של כאב

התחושה של זין שפולש לתוכי

התחושה של להישען על ירך, אוח פאק כמה אני צריך ירך בחיים שלי...

את כל התחושות האלה, אני אצטרך לשים בצד, ולקוות שיום אחד אחווה את זה שוב.

לפני 3 שבועות. יום רביעי, 25 בפברואר 2026 בשעה 13:03

אני כועס

אני רותח

ואני לא רוצה שזה יעבור בכלל

אני עצבני 

ורוצה לבעוט למישהו בתחת, ולא בצורה טובה

אני רוצה לצרוח (קצת צרחתי במקלחת)

אני רוצה לברוח

אני רוצה להיות ילד קטן

אני רוצה שפאקינג יקשרו אותי כדי להרגיע אותי

אני רוצה את השקט שלי

למה כולם יכולים לקבל שקט ממני 

ואף אחד לא נותן לי שקט

מה איתי ולמה לאף אחד לא אכפת ממה שאני מרגיש

למה אף אחד לא מכיר בתרומה שלי

ויותר ויותר אנשים מכירים בי כמו פאקינג כלי

אל תצפו ממני לפאקינג יחס טוב כשכל מה שאתם פונים אליי בנוגע אליו זה הפאקינג צרכים שלכם

אם אתם מתייחסים אליי ככלי זה בדיוק היחס שאני אחזיר

ואם לא יודעים להכיר בפאקינג כוחות שלי

אני לא אהיה שם

פאק

בא לי להיות נרגן ובא לי שיכירו בי שיחבקו אותי כי אין לי כוחות

לכולם יש אוזן קשבת

אני הפאקינג אוזן קשבת של כלכך הרבה אנשים

אבל מה פאקינג איתי

לכו תזדיינו כולם, לא באמת כולם אבל הבנתם

אפילו כשאני כועס אני לא מצליח להכליל את כולם סראבק 

לפני חודש. יום שלישי, 17 בפברואר 2026 בשעה 12:07

חלק ב'.

 

אני עוצר אותה. אני מיד מרגיש את האווירה משתנה.

אני יודע שזה יהיה קשה לה ומיד ראיתי את זה קורה.

היא מתחילה להתכנס בתוך עצמה מתחילה להקשיב לקולות כאלה שאומרים לה אולי שהיא לא בסדר או לא הצליחה. בשלב הזה אני ממשיך לעשות בדיוק את מה שהחלטתי לעשות מהתחלה, זה שנגמר האקט היותר מיני לא אומר שמהות הסשן השתנתה. 

 

אני ממשיך בדיוק באותה צורה שהתנהגתי במשך כל הסשן ההחלטות שוות תוצאות.

 

אני שואל אותה אם היא רוצה ללכת לשטוף ידיים היא אומרת שכן היא הולכת לשטוף את הידיים שלה וגם אני הולך אחרי זה לנקות את עצמי שניה, אני חוזר לסלון.

בשלב הזה היא לוקחת את השמיכה ומתכרבלת בה ונעמדת עטופה בשמיכה, היא לא קיבלה אישור לשבת, והיא קצת כמו רוח רפאים חמודה הוא מסתכלת עליי. 

אני לא אומר כלום אני לא זז רק מסתכל עליה חזרה..

 

ושלא יהיה לא מובן זה היה קשה לי, השלב הזה, שגם אני מתחיל להיות בסשן כי אני מתחיל לעבוד נגד האינסטינקטים שלי, כי מה שאני אוהב לעשות מיד כשהיא מרגישה תחושות כאלה, זה לחבק אותה זה לאסוף אותה ולגרום לה לדבר את התחושות.

 

אבל לא ככה עובד העולם, זה בדיוק התחושות שאני מנסה להעביר לה במהלך כל הסשן. 

אז אני מסתכל עליה מחכה לראות את הרגע שהיא מבקשת עזרה, מחכה לראות את הרגע שהיא מושיטה יד, מבקשת עזרה, והיא עומדת בשמיכה שלה מכונסת בעצמה היא פשוט מסתכלת עליי. 

 

עוד דקה עוברת ועוד דקה עוברת, משך זמן שהרגיש לשנינו כמו נצח פשוט מסתכלת עליי אני מסתכל עליה.

אני טיפה נשבר ממש בקטנה,

אני משנה את הבט למבט שואל יותר, היא רואה את השינוי במבט, ואני רואה מיד כמה היא נהנית שאני נותן לה איזה שהוא משהו, ואז היא שואלת אותי "מה?"

מסתכל עליה חזרה ואומר לה "כן?"

 

בשלב הזה אני מרגיש שאפילו הושטת היד הקטנה שהיא עשתה בזה שהיא שאלה משהו והוציאה משהו מהפה, אני הגבתי בצורה מאוד מאופקת, והחזרתי בשאלה קטנה שגורמת לה להיות במקום עוד יותר קשה, אז היא מסתובבת אליי היא עומדת אליי עם הגב, עם השמיכה הלבנה, ולמרות השקט היא עושה איזה שהיא תנועה כזאת עם הכתף ואומרת משהו כמו "נה!". 

אני שם לב לתחושה הטבעית שעולה לי ומה שעולה לי בטבעי בראש "חצופה היא מסובבת אליי את הגב אני אראה לה מה זה", יש לי את הנטייה של להפעיל קצת כוח לקפל אותה להוריד את השמיכה לחשוף את התחת המושלם שלה, להביא את השוטים. 

אבל לא, זה לא היום.

 

היא נשארת מסובבת אליי ועוד דקה עוברת ועוד דקה עוברת אני לא עושה כלום, ואני יכול להגיד כמה זה היה לי קל וכמה זה היה לי פשוט, אבל זה לא היה לי פשוט! אני מסתכל על השעה הדקות עוברות, ונשאר בשקט שלי. 

בשלב מסוים אחרי עוד רגע שנראה כמו נצח היא מסתובבת אליי. 

ואני ממשיך להישיר אליה מבט, מסתכל עליה עמוק בעיניים ולא אומר כלום.

 

ואחרי שהסתובבות הבראטית שלה לא עבדה אני אומר לה "זה לא הולך לעבוד כי זה לא סשן רגיל, אני לא מתכוון לעשות את מה שאת מצפה שאני אעשה, את יודעת, זה שאני מגיב כמו שאני אוהב, לקפל אותך, ולהוכיח לך שאת שלי, שאת לא יכולה להסתובב סתם ככה, וזה נחמד שזה קורה לרוב, אבל זה לא החיים."

אני מרגיש שהיא כל כך קרובה לפריצת דרך כל כך קרובה לסוף החלק הקשה הזה. החלק שבו היא מתמודדת עם השדים שלה והיא לא נותנת לי פתח היא לא נותנת לאף אחד כל כך היא פשוט ממשיכה להתמודד לבד. 

ממשיכה להסתכל עליי עומדת עם השמיכה כמו רוח רפאים קטנה ואז היא פולטת משהו שנשמע כמו "אוף."

אני עונה לה "מה" בדיוק כמו שעשיתי עד אז. 

היא אומרת "קשה לי." 

"יש! היא אומרת משהו" אני חושב, מרגיש שהיא מתקרבת לרגע שאני מחכה לו. 

אני אומר לה "אני יודע".

יש לה מבט של שכבר מתחנן לחיבוק ומתחנן למגע, לי כבר מתחיל להיות קשה.

"מה קשה לך?" אני שואל

"זה" היא אומרת בצורה הרגישה שלה, מנסה למשוך אותי לדבר עוד קצת.

אני לא זז לא מתקרב אליה, לא נוגע.

"אני לא אוהבת את זה" הופה רגש עלה, היא מתחילה להשתחרר, אני מניח יד עדינה מאוד עליה, עוד לא מביא לה את כל המגע שמגיע לה.

 

מהרגע שהיד שלי הונחה עליה אני רואה את השחרור מתחיל, וכמו שידעתי מההתחלה של הסשן, אם היא תבקש ותביע רגשות יהיה לה עזרה, היא הביעה רגש אמיתי אז יש יד עליה.

 

"אני שונאת את זה" היא מצליחה להוציא "אני שונאת שאתה מביא לי בחירה"

עוד יד הונחה עליה, אני חושב שאני מרגיש רעד קטן אצלה 

"איך את מרגישה?" שאלתי

"שנכשלתי" היא אומרת ומשפילה מבט

"ומה את צריכה?" אני שואל אותה, "אותך" היא עונה, שוב חזרה לטכניקה של המילה היחידה, לא מספיק לי, אני יודע שהיא יכולה יותר.

"אני פה" אני אומר לה בקטע מעצבן. "גורה, כמו שהיה בכל מהלך הסשן, אם לא תבקשי לא יהיה"

"אני רוצה חיבוק ממך אני רוצה להיות קטנה שלך" היא עוד לא סיימה את המשפט ותפסתי לה ברגליים והרמתי אותה לחיבוק, היא כלכך קטנה שהיא מיד התקפלה לי בידיים ותוך שנייה אחת הייתה עליי מכורבלת כמו תינוק, לקח לה רגע להבין שהיא עליי ומיד היא חופנת את הפרצוף שלה בגוף שלי, חצי מתחבאת חצי נהנת מהמגע.

אני מרים לה את הסנטר רק שיהיה לי פרצוף להתסכל עליו ולא רק שיער, ואני שואל אותה "מה היה?"

"נתת לי יותר מדי בחירה, אני שונאת בחירה" היא סוף סוף התחילה לדבר, "אמרתי לך מההתחלה. את יכולה לבחור הכל, לכל בחירה יש השלכה"

"אבל אני לא אוהבת" היא רטנה כמו תינוק

"נכון ולפעמים יש לנו בחירות בחיים למרות שאנחנו לא אוהבים, לא?"

"אז בחרת את הבחירות שלך, ומה הייתה התוצאה?"

"נכשלתי" היא אמרה

"למה את אומרת את זה?"

"כי לא גמרת וממש רציתי וממש ניסיתי"

"זה אומר שנכשלת?"

"כן" היא אומרת

"לא! זה רק אומר שלא גמרתי, זה הכל, זה לא אומר עלייך כלום, בוודאי לא שנכשלת!"

 

ואז התחילה שיחה של לפחות עשר דק' שבה אני לאט לאט מסביר לה, שהעובדה הפשוטה שלא גמרתי היא פשוט עובדה ואין לה השלכה עליה, הזכרתי לה את הקשיים שיש לי עם גמירה.

דיברנו קצת על הבחירות שלה:

"יכולת להיות יותר קולנית, לבקש יותר להתחנן יותר" אמרתי לה "את יודעת בדיוק איך להגמיר אותי..."

"אבל לא יכולתי לא הצלחתי" היא החזירה 

"ביקשת עזרה?"

"לא" היא אמרה

"מה היית חושבת שהיה קורה אם היית מבקשת עזרה?"

"היית עוזר לי"

"חד משמעית!" אני מתלהב

"תסתכלי מסביבך, את זוכרת שאמרתי לך שאת יכולה לבחור הכל? תסתכלי על כל הדברים שהיית יכולה להיעזר בהם." היא מסתכלת על הסלון ועל האיזור

"זוכרת שסיפרתי לך כמה אני נהנה מחשמל? הייתי יכולה לבקש. הנה זה פה לידנו, זוכרת כמה אני אוהב אנאלי, את יודעת שיש פה מלא צעצועים, הנה המג'יק שתמיד גורם לך להתחנן הרבה יותר יפה, היית יכולה לבקש נכון?"

"כן"

"ומה עשית"

"לא ביקשתי" היא אמרה וחצי גלגלה עיניים

"למה?"

"כי התכנסתי"

"ומה התוצאה?" שאלתי

"שלא גמרת"

"ומה זה אומר?"

אני רואה אותה נאבקת בקול בראש שאומר לה שהיא לא טובה, אבל את הקול ההגיוני שעבדנו עליו עולה והיא אומרת "שלא גמרת"

נפלא! אני מחבק אותה.

לאט לאט אנחנו מדברים ככה, השארתי לנו בסביבות שעה לאפטר קייר, ידעתי כמה קשה זה יהיה לה.

 

כשהגיעה השעה 22:30, השעה שהיא אמרה שהיא צריכה ללכת, התחלתי לעשות תנועות של סוף, והיא התכווצה וביקשה שלא, אמרתי לה שזה השעה, היא ניסתה לעשות חישובים בראש, ורק אמרה "אני צריכה עוד".

"אני יודע שאת צריכה" אמרתי "את מבינה שלא תכננתי שזה יהיה סשן כזה קשה, אבל זה מה שהיה, זה מה שיצא, והיה לנו אחלה סשן, והיה לנו הרבה זמן כרבול ועכשיו, את צריכה לחזור לבעלך קטנה שלי."

אני רואה שזה לא מסתדר לה, אני רואה מלחמה פנימית גדולה מאוד.

אני מבין שזה לא יהיה חכם להוציא אותה ככה, אמנם החזקתי אותה הרבה אבל יש פה צורך שלא נענה.

אני אומר לה "את רוצה עוד זמן איתי?" היא הרימה עיניים אליי כמו כלבלב שאמרו לו את המילה טיול, הבנתי את התשובה גם מבלי מילים ושלחתי אותה לוודא עם בעלה אם זה בסדר, הוא אמר שכן אז הצבתי לעצמי שעד 2315 גג אני צריך להוציא אותה.

היא חזרה אל הספה בהתרגשות ואמרה לי שהוא מסכים.

 

"מה את צריכה?" שאלתי

"אותך"

"מה את צריכה?" שאלתי שוב, היא הבינה שלא כדאי לשחק איתי היום.

"אני רוצה חבלים, אני רוצה לגמור, ואני רוצה להרגיש נשלטת"

נעמדתי כל-כך מהר שהיא השתנקה בבהלה, תפסתי אותה וסובבתי אותה, העפתי את השמיכה, היא מיד התקפלה להיות על הברכיים, הושטתי יד לחבלים, והתחלתי לקשור אותה ברתמת חזה מהירה, לא אחת שתתאים לסספיינשין אבל משהו שיחזיק, חיברתי אותה לבמבוק ונתתי לה להתאזן קצת, ואז קיפלתי לה את אחת הרגליים ונתתי לה לעמוד שם על רגל אחת, שמתי עליה כיסוי עיניים, הסתכלתי על השעון, 10 דק והיא כבר בספייס חבלים, נתתי לה לשקוע בו קצת בזמן שהיא נאבקת לשמור על איזון על רגל אחת, חיברתי את המג'יק לחשמל, הכנתי את השוטים. וחיכיתי עוד רגע.

 

כשראיתי שהיא צפה ממש, התחלתי להצליף, הצלפה אחת להעיר אותה ואז חימום עם הידיים, חימום אכזרי, דורש, לא כזה שנועד להתחיל סשן הצלפות ארוך, אחד ממוקד למטרה.

בבום הופיעו השוטים, אני מצליף בהתחלה לאט ואז מהר, אני לוקח אותה לקצה, אבל הפעם קצה פיזי, לא קצה נפשי, את זה היא קיבלה מספיק, הפסקתי להצליף ומיד תפסתי את הרגליים שלה, היא הבינה שאני מתחתיה וידעה בדיוק מה יגיע.

הרטט של המג'יק הגיע, והוא לא היה מרחם, אני יודע איך היא אוהבת את זה ואני מניח את זה הגוף שלה מיד קופץ ומתמסר, אני מרגיש את הרטיבות שלה, ומהר מאוד היא ממלמת בקשת גמירה, עוד לא עבדנו על זה מספיק, אבל הפעם זה שחרור פיזי, אז בוודאי שאני מאשר, הגוף שלה רוטט, היא גומרת כנראה, ואני ממשיך עם המגי'ק, אם את הגמירה הראשונה היא לא תמיד מזהה אני יודע שאת השנייה היא בכלל לא יודעת, היא גונחת ומתפתלת, ממלמלת דברים לא מובנים, ואז פתאום הגוף שלה מתכווץ נכנס לכוננות, אני מעודד אותה "כן כן, תגמרי בשבילי" ויש שחרור מסוים בגוף, אני מניח שהיא גמרה, המילים פה לא משמעותית, אני לא מחפש את הבקשה,אני משחרר את האחיזה שלי, מוריד את המגי'ק היא נותנת לחבלים לעטוף אותה ולהתמסר אליהם, השיווי משקל שלה מתערער, והיא מנסה לייצב את עצמה, אני מחזיק אותה ביד אחת.

בשנייה אני מתיר את הליין שהולך לבמבוק, אני מוריד אותה למזרן, משחרר את החבלים, אני מסתכל על השעון, יש לנו עוד מספיק זמן לאפטר קייר, היא בעולם אחר, אני לוקח אותה לספה אחרי שהתרתי את החבלים.

היא כמו תינוק שישן מנסה להזיז אותה כמה שפחות, אני לוחש לה באוזן כמה היא טובה, כמה היא עברה היום, כמה אני גאה בך, ואיזה יופי שהיא הזונה שלי, הנשלטת שלי, והגורה שלי.

לפני חודש. יום שני, 16 בפברואר 2026 בשעה 2:39

היה לי קשה להתיישב לכתוב את הסשן הזה

אולי מהסיבה שהוא אחד הסשנים הכי מיוחדים שהעברתי, בוודאות הכי מאתגר.

אולי מהסיבה שכלכך הרבה היה תלוי באינטסיקטים שלי שבאו על המקום

כאלו שנבנו במשך 8 שנים של היכרות, 3 שנים של שליטה אינטנסיבית ושנה של שיוך

ובכל זאת אני יושב וכותב את זה כי גם חשוב לי להכיר בה ובדרך שהיא עשתה

(והיא חפרה לי קצת אבל לא מדברים על זה)

 

חלק א'

 

היא נכנסה אליי לדירה אחרי שבוע שהיה לה מאוד קשה, שבוע שגרר אותה להחלטות שהיא לא תמיד רצתה, שבוע שבו היא ביקשה ממני הרבה פעמים "להרגיש את השולט שלה" 

בלי לדעת שאני הולך להעביר את אחד הסשנים הכי קשים הכי מאתגרים שיצא לי להעביר.

 

התחלתי את הסשן. 

העמדתי אותה במרכז הסלון כהרגלי הסתכלתי לה, עמוק בעיניים כהרגלי ושאלתי אותה את השאלה היא ענתה כן משמעה הסשן מתחיל.

אני שואל אותם "מה את?" והיא מתחילה לענות לי 

"אני הנשלטת שלך" 

"אני הגורה שלך"

"אני הזונה שלך."

עכשיו פה קרה לי משהו שפתאום הבנתי כמה יש לה רצון באותו יום לצאת מהמסכות והעטיפות שיש לה כי בשביל הגורה להגיד שהיא "הזונה שלי" זה משהו שהוא מאוד מאתגר משהו שהיה לה מאוד קשה במשך שנים להגיד.

אתגר שלאט לאט פירקנו בלי לשים לב אפילו, עוד אתגר שפשוט היא עברה אותו בתוך הקשר שלנו ובמסגרת השליטה. 

 

ברגע שהיא אמרה שזה מה שהיא הורדתי אותה על הברכיים, פתחתי את המכנסיים שלפתי את הזין והיא מיד הבינה את המשימה והתחילה לרדת לי. 

אני לא חושב שאפילו פעם אחת התחלתי סשן איתה ככה, למרות שזה נשמע משהו מאוד סקסי מאוד מיני זה לא מי שאני, אני לא מבסס את הסשנים שלי על מיניות.

זה לא המרכז במיוחד לא המיניות שלי והעונג שלי אלא אני מאוד נוטה להתבסס על הצד השני נקודה אבל באותו יום באותו היא הוציאה ממני משהו אחר באותו יום ידעתי שאני צריך להיות אחר כי היא הייתה צריכה משהו אחר ואני עוד לא ידעתי מה אבל פשוט הקשבתי לאינסטינקטים שלי. 

הרגשתי את היכולות האפלות שלי מתקרבות לפני השטח, ולאט לאט הבנתי מה הולך להיות היום בסשן.

אני מכוון את הראש שלה על הזין שלי, היא מתמסרת לזה, לא הפעם הראשונה שלה, היא מענגת אותי בצורה נעימה ואני גונח ופולט קולות כהרגלי קצת משחק עם הראש שלה והגאג ריפלקס, אבל זה משהו שהיא אף פעם לא התחברה אליו כל-כך אז אני לא דורש יותר מדי.

 

אני עובר לספה, היא ממשיכה כמו הזונה הטובה שהיא, היא מענגת אותי מקרבת אותי לגמירה מלא פעמים, אבל... אני לא גומר.

בכל פעם שאני מתקרב משהו אחר מפריע לי, אני לא מחזיק את עצמי, אני פשוט לא מצליח לגמור, זה לא חדש אצלי, רציתי לגמור, מאוד, אבל כל פעם משהו אחר לא היה מדויק.

 

אני לא מכוון אותה, 

בכלל.

לא הפעם.

אני שקט לגמרי.

ברגע של בלבול היא מסתכלת עליי, מנסה להבין למה אני לא מכוון אותה למה אני רק גונח, אני אומר לה

"זה הולך להיות סשן קצת אחר, אני הולך לעשות לך סשן שהוא קצת דימוי של החיים, המשימה שלך זה להגמיר אותי ורק אחרי זה נמשיך עם הסשן, אבל שום דבר לא יקרה עד שתגמירי אותי, איך תעשי את זה? לא אכפת לי, כל הדברים פתוחים בפנייך, את יכולה לעשות הכל, אבל תזכרי שכמו בחיים לכל דבר יש השלכות"

 

היא הייתה קצת מובלבלת, אבל קלטה את המשימה הראשית והמשיכה לרדת לי, ברגע שאני רואה שהיא מתעייפת לרוב אני מציע לה אם היא רוצה לעבור לידיים בלבד ולשים עליי לוב, אבל הפעם אני לא מציע, אני מסתכל, שקט.

 

היא נעצרת לרגע, ופתאום מתכנסת בתוך עצמה, אני שואל אותה "מה" והיא לא עונה, אז כמו בחיים, אם היא לא מבקשת עזרה לא תמיד יהיה, אני שותק, לא עוזר.

 

אחרי דקה או שתיים היא מגמגמת משהו, ואני שואל "מה?" והיא לא מצליחה להביע, המבוכה שלה עולה על גדותיה, היא צריכה עזרה, ואני יודע איך לעזור לה, אבל לא הפעם, זה מאתגר גם לי, ואז היא מצליחה לומר משהו כמו "אני לא מצליחה להרטיב אותך" אז אמרתי לה "את מבקשת משהו?" היא לא אומרת שום דבר

"זוכרת מה אמרתי לך המשימה?" 

"כן, שתגמור ורק אחרי זה יהיה כל הסשן"

"מה עוד אמרתי לך?" שאלתי

"שאני יכולה לבחור הכל" היא אמרה ואזרה טיפה אומץ "אני יכולה..?" היא אמרה והצביעה על החדר איפה שהלוב בדר''כ כלל, זה היה מספיק טוב ואמרתי לה "כן"

 

היא חזרה עם הלוב, וחזרה למלאכה, אני שותק, אבל גונח כשנעים לי, היא שוב מקרבת אותי ממש, אני מרגיש את כל הגוף שלי נדרך, ואז נאבד לי משהו, אני שוב לא מצליח, גם בי מתחיל להיבנות תסכול, אני יודע מה חסר לי, גם היא יודעת איפה בפנים היא יודעת.

היא יודעת שאני גומר בעיקר כשהיא מתחננת לזה, כשהיא עושה קולות בעצמה, כשהיא מתקרבת לגמור נגיד.

זה ללא ספק האישיוז שלי שמונעים ממני גמירה כרגע, אבל היא יודעת את כל הדרכים להגמיר אותי, היא עשתה את זה לא מעט פעמים.

 

היא לא אומרת כלום, ורק מנסה שוב, מתחילה לאט, מלטפת רק את הזין, מוסיפה עוד קצת לוב, מתחילה לאט לאט להגביר קצב, אני מתחיל לגנוח, היא מגבירה את הקצב לאט לאט לוקחת את הזמן ואחרי כמה דקות ארוכות של עונג עילאי שבו אני מגלגל עיניים אחורה מרוב חרמנות וגונח בחוזקה כל-כך, היא יודעת כמה אני קרוב.

ומתחילה להוציא קצת תחנונים בלי מילים, רק קולות, בשנייה שהיא מדברת, אני מתקרב לגמירה, אני מרגיש את עצמי קרוב, ואז.. משהו נהרס, אני אפילו לא יודע מה, אולי המגע, אולי המילים, והיא מגיבה לגוף שלי אז היא מתבאסת. כי היא מרגישה ששוב זה התפספס.

 

אני עוצר אותה ואומר בתזכורת "את יכולה לבחור הכל" אני אומר לה, יש כל-כך הרבה אפשרויות שהיא לא מנסה, היא לא מבקשת ממני עזרה, לא מבקשת הכוונה, הרי ברור שאני אעזור לה, אני תמיד עוזר לה, אבל הקולות שלה בראש לא מאפשרים לה לראות את כל התמונה, שמותר לה לבקש עזרה.

ואני החלטתי בצורה חד משמעית, הפעם אני לא עוזר לה, רק אם היא מבקשת.

אנחנו נרגעים שנייה, היד שלה משחקת לי עם הזין בהיסח דעת, היא מתאמצת

אומר לה שוב: "את יכולה לבחור הכל אבל לכל החלטה יש משמעות" 

"אני שונאת את זה" היא אומרת

"אני יודע, אבל לפעמים ככה החיים, לפעמים את מקבלת משימה שאת לא אוהבת, לפעמים החיים מכריחים אותך. ואז את צריכה לנהל את הבחירות שלך, את יכולה לבקש עזרה, את יכולה לא לעשות את המשימה, את יכולה לעשות אותה בדרך שלך, את באמת יכולה לבחור הכל גורה שלי, אין פה טעות, רק תבחרי ותזכרי שיש תוצאות"

אני מסתכל רגע מסביב לדירה ואני רואה כמה רמזים יש בחוץ שיכולים להעיד לה על שיטות להגמיר אותי, היא יודעת בדיוק מה מדליק אותי, אני רואה את החשמל וברור שאם אני שם אותו עליי אני משפריץ בשניות, אני מסתכל על המג'יק שמונח במקום שלו אחרי הניקיון ואני חושב על הפעם ששמתי לה את המג'יק בכוס כדי שהיא תתחננן תוך כדי על הגמירה שלי ושלה ביחד, ואיך גמרתי בשניות.

אבל בחוץ? אני מסתכל לה בעיניים.

לא אומר, לא עוזר, מקשה.

מסתכל עליה כמו שלעיתים החיים מסתכלים עלינו שואלים אותנו "ומה תבחר עכשיו?"

היא לא מצליחה להתבטא לא מצליחה לדבר, לא מצליחה לבקש, אני מקבל את זה, אני מחבק את זה, אני לא כועס.

 

אבל אני לא מתפשר.

 

היא עושה קצת תנועות של להתגרות בי, נוגעת לי בביצים קצת, מושכת אותן, היא מנסה להפעיל את הצד השולט שבי, אבל אני לא מופעל מזה, כי אני בוחר שלא, יש לה מבט רוטן על זה שהיא ניסתה להתרגות ולא עבד לה.

היא ממשיכה להתעסק בזין שלי הוא נעמד שוב, והיא פתאום שמה לב לאיפה המגע שלה מגיב קצת יותר טוב, היא שואלת אותי, "איך זה פה?" ונוגעת במקום אחד.

אני מאושר מזה שהיא שואלת, ואני עונה לה בכנות איפה נעים לי יותר, "היא שואלת ופה" ומנסה משהו אחר, אני מתאר לה מה אני מרגיש, היא חוקרת אותי יפה לומדת אותי, ואז לאור זה שהיא שואלת ומבקשת עזרה אני מלמד אותה טכניקה שהיא מאוד מענגת אבל אני מודה שלא הבנתי אותה אף פעם, היא מנסה אותה וכל הגוף שלי מגיב מיידית, אני קופץ ומשתולל קצת כי זה מענג ורגיש ביחד, היא מצחחקת בהנאה של ילדה שהצעצוע שלה מגניב, ואז היא מתחזקת מזה, מחדשת את הלוב וממשיכה לאונן לי מחדש.

 

שוב אני מתקרב, היא משלבת את הטכניקה הזאת שמקפיצה אותי, זה נעים, זה קצת רגיש מדי, אני מתקרב ממש ממש, אני מתכווץ עליה, אני יודע שכל מה שחסר לי הדיבור שלה, ואני כל-כך קרוב אני מרגיש את הזרע עולה לי לאט לאט, והיא ממשיכה וממשיכה אבל היא לא מדברת, אני מגיע לנקודה שזה יותר והיא מזהה את זה.

היא מורידה שוב את הקצב, אומרת משהו כמו "אני לא מצליחה" 

אני אומר לה "אוקיי ומה את צריכה?" 

היא אומרת "אותך" 

אני אומר לה "זה לא מספיק הפעם, את צריכה לבקש יותר טוב"

"למההההה" היא מתוסכלת "למה אתה נותן לי כל-כך הרבה בחירה"

"כי אלה החיים, כי אנחנו מדמים את מה שעובר עלייך בדיוק עכשיו בחיים, בחיים לא תמיד אנחנו מקבלים עזרה אבל אם אנחנו מבקשים עזרה אנחנו אולי נקבל אותה, שמת לב מה קרה כששאלת אותי מה נעים לי?"

היא חייכה "כן אתה לימדת אותי משהו"

"ואיך זה הרגיש?" 

"שעזרת לי" היא מודה

"ועזרתי לך כי ביקשת עזרה, אז את מבינה שאת יכולה לבקש שוב עזרה, ואת תמיד תקבלי אותה" 

"טוב" היא אומרת. "למה עכשיו אבל אדוני?" היא מצליחה להוציא שאלה מעניינת

"אני לא יודע גורה שלי, אין לי מושג למה אני כל-כך קשה איתך הפעם, יש לי תחושה שאת צריכה את זה, השבועות שלך לא פשוטים לאחרונה, ויש הרבה שקורה לה בחיים, אני אפילו לא יודע למה זה, אבל בחרתי להראות לה בדיוק מה התוצאות של הבחירות שלך, אני גם יודע שאת יכולה לעמוד בזה, למרות שזה קשה"

אני תופס לה את הסנטר, היא מתמסרת למגע שלי, אני שמתי לב שאני בקושי נוגע בה בכל הסשן כי היא לא מבקשת, פתאום גם אני שמתי לב לזה, אני מכוון את הפנים שלה להסתכל עליי

"ואני עושה את זה כי את שלי, את כל-כך שלי, את שלי ברמה שאני קורא את המחשבות שלך, את שלי כי אני כבר כמעט 8 שנים חוקר אותך, קורא אותך, והפעם בא לי להראות לך כמה את שלי, את כל-כך שלי שאני יכול לבנות אותך ולשבור אותך, אבל את תמיד שלי" העיניים שלה מזדגגות מהמילים שלי, אני חושב שאני רואה שהיא סוגרת את הרגליים שלה קצת, אולי היא נרטבת ואולי אני רק רוצה שהיא תרטיב מהמילים האלה... היא מקבלת כוחות מחודשים והיד שלה מתחילה לזוז לי על הזין בהיסח דעת

"אוהו..." אני אומר לה בפליאה "את רוצה לחזור לנסות?" אני אומר בצורה שתביך אותה, אני מסמיקה קצת ואומרת "כן אדוני" ואני נותן לה לחזור

 

אנחנו עוברים את אותו תהליך, שוב היא מתחילה לאט, שוב היא מעמידה לי אותו כמו שצריך, אני גונח, אני מתקרב, אני כל-כך קרוב, וזה כל-כך נעים, אני מת לדרוש ממנה להתחנן, לשים לה את המג'יק בכוס כדי שהיא תתחננן לגמור ואני אגמור גם, אני מת לשים עליה גאגים ולהרביץ לה שהקולות המתוקים שלה יצאו, אני כל-כך קרוב לגמור. אני שוב מרגיש את הזרע מתקרב.

ואז היא משנה קצב, בטעות, היא לא שמה לב, והכל בורח לי.

אני לא מצליח לגמור שוב.

אני עוצר אותה...

מיד האווירה משתנה.

 

לא ידעתי שפה יתחיל הסשן האמיתי.