המסע שלי

אנחנו במדרון

נכון לעכשיו שום דבר לא עוצר אותנו 

יש ירידה מתמדת יש עליות מדי פעם אבל הכיוון הכללי הוא למטה

אני מרגיש לא אהוב

לא חשוב

לא רואים אותי

היא מרגישה כבולה

חשופה

לא מובנת

שמחמירים איתה 

אני לא רואה יותר מדי עתיד לזה כרגע, נכון לרגע כזה, כשאני כותב מתוך כאב עצום בזמן שאני מחכה שהכדורים ישפיעו עליי

מחכה לסימום שיגיע וארדם.

לא שאני יודע מה מחכה לי מחר...

אולי במידה מסוימת המוות יגיע מחר 

זה נורא כלכך לתפוס את הראש שלך חושב מחשבות נוראיות ,שאנחנו נפרדים, מתגרשים, איך אני אתמודד, מה אעשה. מכין תוכניות מגירה זוועתיות

כל דקה שעוברת אני פוחד עלינו יותר 

אולי אנחנו לא כזה זוג טוב כמו שאנשים חושבים

אני השתנינו....

מה שאני יודע זה שכואב לי ואני מסוגל לעשות הרבה כדי שזה ייפסק

נתתי את כולי לאנשים 

וכולם בסוף הלכו

צעקתי כמה שאני יכול

ואף אחד לא בא

בכיתי

וזה לא הספיק

נגמרו לי הכוחות שוב

ושוב

ושוב 

האם זה בכלל שווה להמשיך 

אכזריות

ימים קשים של שחור מכל הכיוונים

לפעמים התחושה שהחיים שלך עומדים טוב על תילם זה אשליה, לפעמים זה סוג של מגדל קלפים כזה

ואולי זה בסדר שהכל יקרוס קצת, שקשרים יתרחקו אנשים שאהבת יפגעו בך, יעדיפו אחרים טובים יותר ממך,

האנרגיות שלי נדלו מכל הכיוונים, פתאום כולם צריכים את האנרגיות שלי, וכבר נגמרו לי המשאבים.

לקיחה לקיחה לקיחה ועוד לקיחה.

ומעט מאוד נתינה.

שווים לקוקטייל הרסני של איכס.

אז לאט לאט אורות מסויימים נכבים כי אין אנרגיה 

ואתה נשאר לבד.

לפעמים זאת ההחלטה הנכונה

לפעמים זה מבאס

לפעמים זה פשוט שימור 

אני לא יכול לתת לדברים כאלה לקרות שוב, 

אנשים לא יפגעו בי ברמה כזאת ויישארו בחיי 

זה יהיה בסדר, זו תקופה.

תקופה מבאסת, אבל רק תקופה.

אני נותן לעצמי להישבר כדי לקום חזק יותר אחרי.

לפני ארבע שנים כתבתי את הפוסט הזה (איזה אירוניה אכזרית זה בול ארבע שנים)

לפני ארבע שנים נשבר לי הלב

לפני ארבע שנים הסתיים אחד הקשרים המתוקים שחוויתי (אז)

לפני ארבע שנים התחבקנו חיבוק אחרון

לפני ארבע שנים זרקת אותי כדי לחזור לאקס

לפני שלוש שנים ותשעה חודשים (פחות או יותר) החלטת לפתח ארס נגדי

לפני שלוש שנים ותשעה חודשים קרה משהו בלב שלך שמשום מה החליט שזה ששברת לי את הלב איכשהוא זה אשמתי

במשך שלוש שנים ניסיתי לחפש הזדמנויות לדבר, להבין מה קרה, לראות מה השתבש לעזאזל, לראות אם אני יכול לומר משהו.

במשך שלוש שנים לא נתת לי

במשך שלוש שנים הפצת את הארס שלך מסביב 

במשך שלוש שנים את פוגעת בי

אני לא יודע למה זה שאני זה נשארתי מרוסק לפני כלכך הרבה זמן גורם לך לכזה כאב שאת ממשיכה לפגוע בי מרחוק

אני לא יודע למה אני אשם בזה שבאותו פוסט חרב עליי עולמי

אני לא יודע מה אפשר לעשות

ואתמול... הכשת שוב.

כעס זעם תסכול ורצון לבכות,

יש ימים שהכל אפור ואין תקווה 

איכס

פשוט איכס

וברגעים האלה אני שם לב כמה שאני מכיל אנשים אחרים,

הם לא ממש יכולים לעשות את אותו הדבר בשבילי.

וכשאני צריך חיבוק, אין.

הדבר שאני הכי אוהב לעשות

גם כשקשה

גם כשאין מקום

צריך להתעסק באהבה שלך

אני יושב פה,

שותה ויסקי ששווה 400$ לכוס

לבוש בבגדים אולטרא מחויטים

מוקף באנשים שמגלגלים מילונים

ואני חושב לעצמי, זה מגיע לי?

זה באמת אני שהגעתי לזה?

ואז התשובה מגיעה, פאקינג כן

אני קורע את התחת, 

אני חלק משמעותי מהעובדה שהאנשים האלה מגלגלים מליונים ולא מתגלגלים בחרא

ואני קולט שאני חלק ממשהו שגדול יותר ממני 

ואז... אני מבין משהו עמוק יותר, את ההרגשה של להיות משהו גדול ממני, אני מכיר מעולה, יש פה משהו אחר זה דומה אבל עם המון גאווה לעצמי.

קליק נפל האסימון, זה לא רק שאני חלק ממשהו גדול ממני.

אני הצלחתי לבנות משהו שגדול יותר ממני.

בניתי צוות של 18 אנשים, תותחים אחד אחד.

אני פתאום מנהל 3 ראשי צוותים בינלאומיים...

וואט דה פאק?? איך זה קרה? וכנראה שזה באמת מגיע לי, זה באמת אני...

ואני מרגיש קצת, גאווה...

אז אנחנו יושבים במסעדה לחגוג לפיירי יומהולדת ואני תופס את זה, 

מי יודע מה קרה לפיירי? 

כאן היה אמור להיות פוסט על ערב נחמד

ערב של אסקפיזם

ערב של מיניות מרומזת

ערב של טיזינג

כאן אולי הייתה תמונה של קשירה

כאן אולי הייתה תמונה של תחת יפה שדרש מכות

אבל לא,

זה כבר לא יהיה

לא יהיה כזה פוסט

כי אסקפיזם זה רק בריחה זמנית