המסע שלי

אני בדרך...

ת'אמת שככל שאני מתקרב מתגלים יותר ויותר אנשים סביבי שמתרגשים מהמאורע, וככל שהם מתרגשים אני יותר לחוץ, מתחיל להיות מפוחד. לא יודע למה בכלל לצפות ולאן אני הולך... 

לפניכם פוסט דרמטי: 

זה עדיין המאבק שלי בעצמי. 

ואני לא מרגיש שהוא מתנהל טוב אם לומר את האמת. 

החיים מזמנים לי עוד ועוד רגעים שבהם אנשים כלכך מדהימים מלמדים אותי שיעור, גם מבלי שירצו, ולאט לאט טפח אחרי טפח אני שם לב מה אני עושה, מה אני גורם ומה אני יוצר... ואני שונא את מה שאני רואה, שונא את מה שאני כרגע. 

והתהליך הזה הוא אולי הדרך לפתרון, הסיכוי שלי להצליח שוכן מאחורי כל נהר החרא שאני צריך לעבור עם עצמי ועם התרחשות התהליך הזה אני לא מצליח לראות דברים אחרים...

ואני הולך לישון עם קצת אופטימיות.

שאולי יום יבוא ואצליח להאמין שאני באמת לוחם, ולא רק שורד.

שאולי אאמין לכל האישורים שאני מקבל מהעולם החיצון 

שיום יבוא ואעיז להוציא דברים מסוימים החוצה

שיום יבוא ואעיז להפנים שאני לא לבד. 

שיום יבוא ואכיר בכוחות הטמונים בי. 

עד אז... 

אני מצטער, 

על זה שאני כלכך לא מאמין בעצמי שאני פוגע באחרים 

על זה שאני מפחד כלכך מהעצמי האמיתי שאני עושה בלאגן...

על זה שאני לא מאמין שאני אהוב... וכל מה שנלווה לזה...

אז זה יגיע, אני יודע. 

אני מקווה רק שאמשיך להיות ראוי לכם.

כי בסוף זה הכל טמון בי, והכוחות האלה נמצאים בי והדרך להילחם היא רק שלי ואני לא יודע אם אתם יכולים לעזור לי בכלל או שזה רק שלי...

בסוף הכל יצא מבולבל ולא מאורגן. 

אבל אני אומר בגדול

אני נלחם

אני צועד במסע הזה

אני יודע שבינתיים אני מכאיב

אני סובל מזה שאני מכאיב

ותודה שאתם פה

ואני ממשיך להילחם

לא בשבילכם (מצטער מראש)

בשבילי,

בשביל האדם שאני יכול להיות. 

הוא נחמד והוא צהוב

הוא חזק ואחרי הסדום הוא גם כאוב

הוא מלך טוב

ושולט שגורם לבנות למכנס רטוב

יש לו תמונה מעניינת

והוא בכלל מחפש כוהנת

לא רוצה לשבת בפינה

אבל הוא כולו מלא נתינה

חובה ניתנה בכיף למלך רוני.

החזקתי מעמד כלכך יפה בשביל אחרים ביומיים האחרונים. 

עכשיו, 

ברשותכם כמובן, 

אשבר...

אעאע

תדריכי אותי! 

תלמדי אותי!

תכווני אותי!

תושיבי אותי בכיתה,  (אם את עומדת שם יש מצב שלא תמיד אתרכז כי אבהה)

תעשי לי מבחן! 

תלמדי אותי להיות הכי טוב בשבילך

תראי לי את הדרך להשתפר בשבילך

תדגימי לי איך השיפור בשבילך לא יגרע מאף אחד מאיתנו

תדריכי אותי להיות שלך!

ואולי סתם בא לי להיות לידך...

הפוסט הקודם ארוך מדי (אבל שווה קריאה)

לא זורמים איתי על גל...

וקיבלתי פרח לשיער ואני מרגיש כמו ילדה יפה!!

😍

חלק א'

היום המיוחל הגיע, כל הרמיזות שלה הובילו לנקודה הזאת, כבר ידעתי מי מהחברות שלה הולכת להגיע זכרתי שערכנו היכרות קצרה במסיבה אחת, במסיבה ההיא אותה חברה העניקה לה כמה כלי משחית כמתנה, ואז היא אמרה שהיא לא בטוחה איך עובדים עם הכלים החדשים.

שתיהן הסתכלו עליי, 

בכמה דקות בהם הורדתי את החולצה באמצע המסיבה, חושף את החזה שלי כקנבס להדגמה, הספקתי לקלוט כמה ידע יש לחברה בהענקת כאב, כמה היא זהירה וכמה היא משתדלת להעביר את הזהירות שלה גם לאחרים כשהיא מלמדת, ומה שהרשים (והדליק) אותי שממש לפני ההצלפה הראשונה באחד מכלי המשחית החדשים היא שוב הסתכלה עליה וביקשה ממנה אישור לגעת בי, השילוב שהצלחתי לראות מבעד לרעד, לאפלה של המועדון וללחץ מכאב שמגיע ממישהי אחרת, הראה לי שעומד מולי בן אדם שיודע על מה הוא מדבר. 

באחת משיחות ההכנה שלנו לקראת הסשן הזה, אמרתי לה "בטח שאני חושש עוד לא הייתה לי חוויה מהסוג הזה, אני מאוד חושש שלא אצליח להתמודד עם הכאב, אבל אני סומך עליה בצד של הידע אני בטוח שאם היא תצליף בי היא לא תעשה משהו שיכול להסב נזק חוץ מהכאב, ראיתי את הידע שלה וזה גורם לי ביטחון, בקשר אליי ואל הגבולות שלי ואל המצב הנפשי שלי, אני סומך עלייך אני יודע שאת יודעת לקרוא את התגובות שלי ואני יודע שאת יודעת מה קשה לי ומתי" ואז עצרתי לאפקט דרמטי, (מודה שתכננתי את זה).

"אני שלך"

*

כשהיא הגיעה לדירה שלי באותו יום היה צורך להחזיר אותי למקום שלי (התפזרתי) ואני זוכר שאחרי כמה אקטים שהחזירו אותי למקום שלי נרדמתי בזרועותיה.

ומאז אני זוכר רק שקמתי והלחץ התחיל לדהור.

מזיז עוד כמה דברים בדירה.

מכין לה קפה על הדרך.

מוציא את התותים שחתכתי.

מציב את הבקבוקים עם המשקאות במקום.

מוציא 2 כוסות יין.

מיישר את הספה.

מסדר את השטיח.

רץ להתקלח.

בין כל ההתרוצצויות האלה היא נעמדת מולי.

אני מנסה לחלוף על פניה כדי להמשיך לסדר עוד איזה משהו, היא תופסת אותי, גורמת לי להסתכל לה בעיניים ושואלת "טלר, אתה בסדר?"

"כן" אני עונה, "אני בלחץ"

"אני רואה" היא מחזירה ברוגע ומשתררת שתיקה.

"רד" היא אומרת ועיניי נפערות בהפתעה.

לקח לי עוד כמה שניות של רעד וירדתי אל הברכיים מחבק לה את הירכיים.

"עוד" היא אמרה וקולה מקבל את הטון הסמכותי. אני נשכב על הרצפה הפה שלי ליד הרגל שלה.

אני מנשק קצת, מריח, וזה מרגיע אותי בצורה מופלאה.

היא מסמנת לי להתרומם אליה, ואני מצטנף בחיבוק שלה, אני נרגע עוד קצת.

ואז צלצול הודעה.

היא מרימה את הטלפון שלה, ואומרת לי שהחברה כאן בחוץ, ושהיא יוצאת אליה, הן ידברו קצת בחוץ ואז ייכנסו. לא הצלחתי להוציא הגה מפי והיא כבר סגרה אחריה את הדלת.

המשכתי להתרוצץ, מכין עוד משהו פה, מסתיר איזה אי שלמות שם ואז כשאני מוציא איזה כוס מאיזה מארון אני שומע את הדלת נפתחת.

קפאתי.

הן נכנסו.

היא נכנסת ראשונה עם חיוך של התרגשות.

ומאחוריה נכנסת גבירה רומנטית, הכניסה של שתיהן הכניסה איזשהיא עוצמה לדירה.

ואני רואה שג"ר הביאה איתה תיק, היא מניחה אותו בצד ואני ניגש ללחוץ לה יד ברעד.

ג"ר מישירה אליי מבט בעיניים, ואני בורח מהר למבט שלה, לעיניים שאני מכיר, לעיניים שמרגיעות אותי.

"אפשר לקבל פה קפה?" ג"ר שאלה, בצורה הכי נטולת מעמדות שאפשר.

"בטח!" אני אומר ומתחיל להתרוצץ במטבח, נכנס ללחץ כי להכין קפה לאדם אחר זו אומנות, וכל-כך חששתי לטעות בהכנה של הקפה שלה, בזמן שאני מתרוצץ יצא מצב שאני פשוט מוציא את הדברים הדרושים לקפה ומחזיק לג"ר אותם, וג"ר מכינה, בכל אותו הזמן שוררת בין שתי החברות הוותיקות שיחה פשוטה וקלילה. הן ניגשות לספה, מתיישבות ומתחילות לדבר אני מסיים לארגן דברים אחרונים במטבח ומגיע לסלון, אני לא יודע מה לעשות, אני בלחץ, אני מגיש כמה אפשרויות למשהו מתוק עם הקפה, ואז היא אומרת לי "בוא שב בינינו", פאק למה ביניהן? אני רוצה לשבת רק לידה, להתחבא מאחוריה ולחבק אותה, אני מתיישב בין הנשים מכווץ כמו ילד שנקלע לשיחת אימהות, השיחה קלילה, הקפה נשתה, הפה שלי יבש, לאט לאט השיחה החלה לקחת כיוון לעולם הבדסמ, ומשם הלכה לכיוון של נשלטים, ואז הן התחילו לדבר על גוף גברי.

לפתע היא אומרת "אז ג"ר, את רוצה לראות את הסחורה?" 

"פאק" אני חושב.

"בטח! בשביל מה באתי" ג"ר עונה.

ואז היא מסמנת לי לעמוד.

אני מתרחק כמה צעדים מהן,

עומד, קפוא, לא יודע מה לעשות, מסתכל על שתי הנשים, הן יושבות על הספה משדרות עוצמה ואני עומד מולן, הן צחקקו אולי לשים לי שיר ברקע בזמן שאתפשט ואני כמעט הפכתי למים מהמבוכה.

"תוריד חולצה" היא אומרת לי, אני מוריד חולצה לאט, מניח אותה במסודר לידי, מכווץ, משתדל להראות כמה שפחות, היא מסתכלת עליי מחייכת את החיוך שאני כל-כך מכיר, בולעת את הלחץ שלי, יודעת כמה אני מעניק לה את כל זה,

ואז ג"ר ואומרת, "ידיים לצדדים", ואני מניח אותן לצידי הגוף, שקט שורר כשהעיניים שלהן סורקות אותי, והיא מספרת לה על איך זה היה כשהייתי חלק לגמרי לכמה שבועות,

קיבלתי הוראה להוריד מכנסיים, התחלתי להוריד וכשלתי עם עצמי המון בגלל הלחץ בסוף הצלחתי להתייצב מולן כשאני רק בבוקסר, לא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי ושמתי לב שאני מתחיל להתכווץ שוב, ואז נזכרתי והנחתי אותן לצידי גופי,

ג"ר סימנה לי לעשות סיבוב בלי מילים, מאחוריה קלטתי אותה סורקת את הגוף שלי ורואה כמה אני בלחץ, סיימתי את הסיבוב האיטי, ואז בלי מילים קיבלתי הוראה להוריד גם את הבוקסר, לאחר שנעמדתי הן אמרו כמה דברים על זה שגם גברים צריכים לגלח בצורה סדירה ואמירות כמו "תגידי לו שיגלח" והובכתי ממש, מעבר לזה שמעתי מבעד ללחץ מחמאות על איך שאני נראה, רציתי לברוח, ובשנייה שהותר לי לחזור לשבת לידן רצתי חזרה למקומי בספה והצטנפתי בחיבוק המגן שלה.

המשכנו לדבר קצת ואז ג"ר אמרה לי לשבת זקוף ולהסתכל אליה, היא הייתה מאחורי וג"ר מולי, היא הניחה עלי יד מרגיעה על הגב, וג"ר התחילה לדבר, דיברנו על גבולות, היא אמרה דברים שחשובים לה אני אמרתי דברים שחשובים לי, ואז ג"ר שאלה "מה הכי מפחיד אותך עכשיו?" 

"אני הכי מפחד לאכזב אותה"

זה שהיא ישבה מאחורי עזר לי להוציא את זה, והרגשתי את היד שלה מתהדקת עליי מאחוריי

ג"ר אמרה משפט כל-כך קצר וכל-כך מדויק "זה שאני פה, וזה שאתה פה, זה כבר משהו גדול שאתה מעניק לה, אתה לא יכול לאכזב אותה"

ואני הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה חזק שוב.

וחשבתי כמה זה יפה שהכל קשור אליה, שגם אני וגם ג"ר שם בגללה וזה הכל מתקשר אליה, ואיך זה שמשפט שג"ר אמרה גרם לי לפרץ רגשות שהייתי צריך את החיבוק שלה כדי להתמודד איתו.

עוד כמה דקות שיחה ואז נאמר לי לעמוד, להזיז את השולחן, לפנות מקום לאירוע המרכזי.

*

נעמדתי, היא יושבת על הספה, נינוחה, עוצמתית.

ג"ר נעמדה מולי מתקרבת אליי, עוד ועוד, ואני מבין שעוד רגע והיא תיגע בי פעם ראשונה אני מתכווץ בתוך עצמי, רועד בטירוף, היא המשיכה להתקרב והיה שלב שהסתכלתי לג"ר בעיניים, ומהר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני צריך, הסתכלתי על הספה, היא ישבה שם, מחויכת, והעיניים שלה זה מה שעזר לי להתמודד, טבעתי בעיניים שלה בזמן שמישהי אחרת נוגעת בי, מסתובבת סביבי, בודקת את הסחורה שהיא קיבלה להנאתה, התחושות של הכל היו כל-כך טובות, שמחתי כל-כך להעניק לה את זה, להיות כל-כך שלה, 

אני לא מסיר את העיניים ממנה גם כשנאמר לי להתכופף.

לא מסיר את העיניים ממנה כשג"ר אמרה מאחורי גבי שהיא הולכת להתחיל לחמם אותי.

לא מסיר את העיניים ממנה כשהספאנקים הראשונים התחילו להגיע, והתחת שלי התחיל להתחמם. 

המשך יבוא...

והיה פעם אחת שהתפרקתי בעבודה, והייתי עצבני וחסר מנוחה ואז הייתה שיחה איתה בטלפון וכנראה גלי המצב רוח שלי העידו על משהו אחר ואז היא שאלה אותי "טלר, מה אתה תריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור?"

"חיבוק... אני צריך חיבוק..." עניתי. 

והיא אמרה "יכול להיות שכל מה שקורה עכשיו והדרמה הזאת היא בגלל שאתה צריך כאב?"

השתררה שתיקה ארוכה במהלכה הדמעות פרצו שוב וזלגו שוב ואז אמרתי "כן."

*

הרמזים לתכנון שלה החלו להגיע מדי פעם, ואחרי סשן אחד שהתמקד בכאב היא אמרה לי שהיא פחות מתחברת, היא פשוט לא סאדיסטית, היא לא מוצאת את ההנאה מהאקט של הכאב לעצמו, היא כן מוצאת את ההנאה מהרגשות שצפים אחר כך, ומהסימנים.

כן, היא אוהבת סימנים.

לאט לאט, עם השיחות והזמן שעבר התחלתי לשים לב לרמזים קטנים שהיא שתלה, עד שהיא הודתה בפני "ארגנתי לך משהו מגניב, יש לי חברה סאדיסטית, וסיפרתי לה כמה אתה זונה של כאב" התכווצתי עליה מיידית, האזכור של המילה הזאת מושג שאני בכלל אמרתי על עצמי, אבל שהיא אמרה את זה לחברה שלה, היא הרחיקה את הראש שלי שנצמד לגופה והסתכלה לי בעיניים "אתה אמרת שאתה זונה של כאב, זוכר?"

"כן"

"ואתה שלי, נכון?" היא שאלה

"כן"

"אז לא תהיה לך בעיה שאני אעניק אותך למישהי אחרת, היא תצליף בך ותפרק אותך, ואני אקבל את כל הרגשות אחר כך, נכון?"

רעדתי, התרגשתי, פחדתי, הכל יחד "אבל אני לא בטוח..." התחלתי לומר במהירות

"נכון?" קולה התקשח.

"כן" חייכתי והשפלתי מבט

"עכשיו מה רצית לומר?" החיוך שלה המיס אותי.

"שאני לא בטוח שאעמוד בכאב כזה, אני לא יודע, לעולם לא הייתה לי חוויה שסבבה סביב הכאב בלבד, ואני צריך אותך פה כדי להתמודד עם כאב חזק כזה" נצמדתי אליה שוב.

"אל תדאג מתוק, אני אהיה פה לאורך כל הדרך, ותאמין לי שאתה תעמוד בזה, אתה זונה של כאב, אני לא סתם משוויצה בצעצועים שלי מול חברות שלי"

שוב המילה הזאת, שוב התחושה הטובה שמישהו משוויץ בי, אני נצמד יותר חזק, רועד, דמעה אפילו מנצנצת.

"כן" אמרתי.

המשך יבוא....

אני קם

המנגנון האוטומטי שלי משדר לי שדווקא הכל בסדר, יום חדש עם פוטנציאל חיובי לפני...

ואז המח נכנס לפעולה ואני נזכר בסערה של אמש, נזכר בבכי ובהתקפלות על המיטה.

נזכר במחשבות שחשבתי והדמעות שבכיתי...

ואני תוהה האם האנשים הקרובים והחשובים עוד נשארו לצידי...

כמה סמסים מבהירים לי שהם נשארו, ואז אני אומר לעצמי שבטח זה לא מגיע לי...

אבל הם פה, אז אנסה לשנס מותניים לבנות את המבנים שנהרסו במלחמה האחרונה...

מקווה שבמערכה הבאה אהיה יותר חזק. 

ככל שאני מעמיק אני סובל יותר 

ככל שאני מגיע ללב הבעיה אני רואה יותר

אני שם לב,

לשריטות שלי,

לשדים שלי, 

לכל הפעמים שפגעו בי כלכך שהשאירו צלקת,

אני רואה יותר ויותר 

את התגובות הלא לגטימיות שלי

את הסבל שאני גורם

ואני לא שולט על זה

ולכן אני סובל

אני מבין כמה אני פוגע, אבל הברקס לא עובד. 

וככל שאני מתקרב לפתרון הבעיה ככל שאני מעלה עוד אחד מהשדים אל האור... זה יותר כואב.

אבל אולי... אולי יש מוצא, אולי זו ירידה לצורך עלייה... 

אבל כרגע זה כואב ומכאיב.

הצילו..