והיה פעם אחת שהתפרקתי בעבודה, והייתי עצבני וחסר מנוחה ואז הייתה שיחה איתה בטלפון וכנראה גלי המצב רוח שלי העידו על משהו אחר ואז היא שאלה אותי "טלר, מה אתה תריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור?"
"חיבוק... אני צריך חיבוק..." עניתי.
והיא אמרה "יכול להיות שכל מה שקורה עכשיו והדרמה הזאת היא בגלל שאתה צריך כאב?"
השתררה שתיקה ארוכה במהלכה הדמעות פרצו שוב וזלגו שוב ואז אמרתי "כן."
*
הרמזים לתכנון שלה החלו להגיע מדי פעם, ואחרי סשן אחד שהתמקד בכאב היא אמרה לי שהיא פחות מתחברת, היא פשוט לא סאדיסטית, היא לא מוצאת את ההנאה מהאקט של הכאב לעצמו, היא כן מוצאת את ההנאה מהרגשות שצפים אחר כך, ומהסימנים.
כן, היא אוהבת סימנים.
לאט לאט, עם השיחות והזמן שעבר התחלתי לשים לב לרמזים קטנים שהיא שתלה, עד שהיא הודתה בפני "ארגנתי לך משהו מגניב, יש לי חברה סאדיסטית, וסיפרתי לה כמה אתה זונה של כאב" התכווצתי עליה מיידית, האזכור של המילה הזאת מושג שאני בכלל אמרתי על עצמי, אבל שהיא אמרה את זה לחברה שלה, היא הרחיקה את הראש שלי שנצמד לגופה והסתכלה לי בעיניים "אתה אמרת שאתה זונה של כאב, זוכר?"
"כן"
"ואתה שלי, נכון?" היא שאלה
"כן"
"אז לא תהיה לך בעיה שאני אעניק אותך למישהי אחרת, היא תצליף בך ותפרק אותך, ואני אקבל את כל הרגשות אחר כך, נכון?"
רעדתי, התרגשתי, פחדתי, הכל יחד "אבל אני לא בטוח..." התחלתי לומר במהירות
"נכון?" קולה התקשח.
"כן" חייכתי והשפלתי מבט
"עכשיו מה רצית לומר?" החיוך שלה המיס אותי.
"שאני לא בטוח שאעמוד בכאב כזה, אני לא יודע, לעולם לא הייתה לי חוויה שסבבה סביב הכאב בלבד, ואני צריך אותך פה כדי להתמודד עם כאב חזק כזה" נצמדתי אליה שוב.
"אל תדאג מתוק, אני אהיה פה לאורך כל הדרך, ותאמין לי שאתה תעמוד בזה, אתה זונה של כאב, אני לא סתם משוויצה בצעצועים שלי מול חברות שלי"
שוב המילה הזאת, שוב התחושה הטובה שמישהו משוויץ בי, אני נצמד יותר חזק, רועד, דמעה אפילו מנצנצת.
"כן" אמרתי.
המשך יבוא....