המסע שלי

אני ציוני, וכנראה גם ציוני חסר תקנה, אני מתרגש בכל פעם שדגלים נפרסים ברחבי המדינה, ולא רק בגלל שנולדתי בה' באייר והדגלים תורמים לאווירה החגיגית אני ציוני כי אני מאמין במדינה, אני מאמין בצורך שלה. אני מאמין ומכיר בזה שללא המדינה, לא היינו.
אולי היינו קיימים, אבל לא ככה, לא בצורה הטובה הזאת, נכון, מדינתנו הקטנה אינה מושלמת כלל וכלל, אבל אולי נעצור לרגע אחד קטן ונסתכל, המערכות שלנו מתפקדות טוב מאוד בהתחשב בנסיבות.
או כמו ששלמה ארצי אמר בפתיחת השיר "חוזרים הביתה": "הלב עדיין דופק, אנחנו עדיין בחיים, אז שיהיה לכם בוקר טוב". אסור לשכוח שאנחנו כאן בנסיבות טראגיות, שאילולא המדינה שלנו מי יודע מה היה...

ולכן אני גאה להיות חייל בצבא הגנה לישראל, אני גאה להיות יהודי, ולמרות שחיילים אחרים נוטים לעשות את זה, אני לא מזלזל בטקסים, כשאני שר את התקוה משהו בי רוטט, ורבים הפעמים בהם בכיתי במהלך ההמנון. ולכן ביום השואה כשהתקרבה הצפירה, אני רציתי יותר מסתם לעמוד ליד המחשב. יצאתי החוצה חבשתי כומתה, דיגמתי את עצמי, עמדתי נוח וחיכיתי, למשמע התו הראשון של הצפירה עברתי לדום מתוח והרכנתי ראשי. ושמחתי שאני חלק מזה, מהגוף שדואג שלעולם לא עוד, שלמרות שאני בורג נורא קטן, ואולי לא חשוב, יש לי השפעה, גם אם קטנה.
האמת, שמאז הקורס לא השתתפתי בטקס הרמת דגל תקני, וזה חסר לי, לראות את הדגל עולה לראש התורן, עוד פעם, יום אחרי יום, ומתנוסס שם כמזכיר לנו ולכולם "אנחנו עוד פה!".

פרץ הציונות הזה נובע משרשרת דגלונים מאת בנק הפועלים. כשאני מתסכל על הדגל אני רואה את הסמלים שהגדל כיוון אליהם, אני רואה את מגן הדוד, סמל "חותם שלמה" סמל שיובא גם כתוגבה על הטלאי הצהוב, שנענד לאות בושה, והיום הוא כגאווה! הפסים שנלקחו מן הטלית ומסמלים את הדת היהודית שנשתמרה וקיבלה מקום לגיטימי.

אני כנראה ציוני חסר תקנה, תמיד, ולא רק בתקופות אלו, ואני אוהב את המדינה, גם כי סתם.

ולמרות שקל לזלזל ולזרוק על טקס שמתבצע כל יום, ואפשר לחפף בדיגום באירועים חשובים, אני לא אעשה זאת כי יש דברים חשובים, יש סמלים שמשמעותם היא מעבר לקיום הקטן שלי כאדם או חייל או עבד. משמעות אמיתית, משמעות שאחרים כמהו לה, משמעות שאחרים מתו למענה, משמעות שבשעת יציאת נפשם יהודים שיננו שוב ושוב.
משמעות יהודית-ישראלית...