המסע שלי

לרוץ מהר. זה כל מה שעבר לה בראש, רק לרוץ. ומהר.

היא רצה ביער וכל מה שהצליחה לחשוב זה שמזל שהמגפיים נשארו עליה, היא רצה, עברה עוד עץ, התחמקה מעוד ענף, "אני חזקה" חשבה לעצמה, היא רצה בירידה, רק מנסה לשמור על שיווי משקל מינימאלי, כל עץ שחלף על פניה השמיע "וווווששש", היא כבר שמעה את צעקות רודפיה וידעה שהם מדביקים אותה, ידעה שאם לא היה לה יתרון התחלתי היא מזמן הייתה נתפסת, היא העיפה מבט מאחורי הגב ונלחצה לראות אורות פנסים, כשהענף פגע ברגלה היא הבינה שעשתה טעות, כשגופה התגלגל במורד היער חשבה "אני לא מוותרת, לעולם". היא הצליחה לעצור את ההתגלגלות בעזרת הידיים, הרימה את ראשה והסתכלה סביב, לבה הלם בפראות, לפתע היא ראתה מין מאורה שנוצרה משורשים של אחד העצים בסביבה, היא זחלה לשם במהירת קיפלה רגליים והתפללה.

רק עכשיו הרגישה את הקור מכה על גופה העירום, רק הרגליים מחוממות מהמגפיים, רק במנוחתה היא שמה לב לכל השריטות שקיבלה, רק מתחת לעץ היא הבחינה שמהפה שלה יוצאים אדים בכל פעם שהיא נושמת, רק עכשיו הבינה למה היא נקלעה, הלא רק לפני כמה שעות הייתה אישה מכובדת לבושה היטב, עם המון עוזרים שיענו לכל בקשה שלה, ועכשיו היא נרדפת ע"י השומרים של ארוסה, שבהחלט מסוגלים לרצוח אותה, שלא נדבר על שימוש בגופה לצרכיהם.
"איפה היא?" שמעה צעקה במבטא רוסי כבד. "איפה הזונה הקטנה הזאת?" נשמעה צעקה אחרת, הצעקות הלכו והתקרבו, היא הייתה בטוחה כבר שאיתרו אותה.
"אני יהרוג אותה, בלאט!" צעק אחד.
"סרגיי? מצאת אותה?" אחר השיב לו.
"נייט!" החזיר לו סרגיי.
לפתע ראתה את הצללים שיוצר הפנס של אחד מהם, היא השתדלה לא לזוז, היא שמעה ענפים וזרדים מתפצפצים מהנעליים שלו, היא שמעה אותו הולך מעליה, ידיה התהדקו סביב רגליה, ואז היא ראתה את הרגליים שלו, הוא נעמד בדיוק בפתח של המאורה שלה, היא עצרה נשימתה, וקפאה, הוא הסתובב לכאן ולכאן, מאיר בפנס את המדרון שנפרש בפניו וקילל חרש ברוסית. לבה הלם בפראות, היא הרגישה את הדופק בראשה ורק קיוותה שהוא ילך.

"בוא! אני חושב שאני שומע אותה!" צעק אחד השומרים מרחוק, השומר שלידה ניתר במהירות והלך לכיוון הקול.
היא שחררה את האוויר מראותיה וצפתה באדים מתפוגגים, היא ידעה מה כדאי לה לעשות עכשיו. היא תחכה שהם יתרחקו ואז תצא מהמחבוא שלה, תעלה בזהירות במעלה היער, ותגיע לעיר, היא הניחה שלא יהיה לה קשה לתפוס טרמפ כאשר היא עירומה ורק מגפיים לרגליה. טעונה בתקווה חדשה היא הטתה אוזן וחיכתה, ושיננה לעצמה שוב "אני לא נשברת".

כאשר הקולות התרחקו היא יצאה ממקום מחבואה, והקור הכה בה שוב, היא התכופפה וחיפשה צלליות, כאשר לא מצאה נרגעה והחלה לטפס במעלה היער, וכל כמה צעדים היא נעצרה והקשיבה. "אני הולכת לצאת מזה, כמו תמיד" חשבה לעצמה, היא טיפסה לאט, משתדלת לא לדרוך על ענפים שירעישו, כשראתה את אורות העיר מבעד לעצים נשכבה על בטנה וזחלה כמו תינוק, הענפים שרטו אותה, והבטן שלה בערה מכאב, אבל חייה חשובים יותר מהכול היא זחלה לאט לאט, וכשהאורות התבהרו היא הבינה שהיא נמצאת ליד האחוזה, ליד המקום ממנו ברחה. היא החליטה לחזור למטה, ולהתקדם עם צלע ההר כדי לצאת אל העיר ממקום יותר בטוח.

היא ירדה כמה מטרים והחלה להתקדם, היא מצאה שביל מטיילים והחליטה ללכת עליו, היא הלכה, תופסת ביטחון היא כבר לא הלכה שפופה אלא בקומה זקופה גומעת מרחק יותר גדול. ואמרה לעצמה שוב "אני חזקה" היא הייתה בטוחה שהיא הולכת במקביל לעיר, אבל כזה הוא היער, מתעתע, בלי לשים לב היא הלכה והעמיקה ביער, ירדה במורד מבלי להרגיש. ואז היא עשתה עוד טעות. היא דרכה על ענף שחשבה אותו ליציב ובטוח, אך הוא התגלגל, והיא איבדה שיווי משקל, היא נפלה ונחבטה בקרקע, ושוב לא הצליחה לעצור את המשך הנפילה, ושוב הרגישה איך היא מתגלגלת ללא שליטה במורד. היא פשטה את ידה בניסיון לעצור כמו בפעם הקודמת, אך לרוע מזלה ידה פגעה בסלע גדול, היא שמעה קול פיצוח מחליא, וכאב משתק בידה, "אני חזקה, אני אצא מזה כמו תמיד" שיננה לעצמה אבל גופה המשיך להתגלגל.
כשהיא נעצרה במישור קטן, גופה מוטל על הרצפה היא לא מצאה כבר את הכוח לקום, היא הסתכלה סביב והבינה שעכשיו אין לה אפילו כיוון, הקור רק החמיר וכשהיא ניסתה להזיז את האצבעות ביד הפגועה, היא גילתה לחרדתה שללא הצלחה.

היא קמה בקושי רב, וקיבלה סחרחורת, היא תפסה בכתף הפגועה והחלה ללכת, היא הלכה כמה מטרים, ומעדה שוב, פניה נחבלו באדמה, היא ניסתה להרים את עצמה שוב, וראתה שהיא ניצבת מול גדר ברזל, היא ניסתה לקום, אבל רגליה לא יכלו לשאת אותה שוב.

היא קרסה למרגלות הגדר, והרגישה את הקליק, את הייאוש, הפעם היא נשברה, דמעות החלו לזלוג מעיניה, היא יבבה בקול נמוך לעצמה, "למה..." שאלה את היער, "למה!" היא דפקה על הגדר, היא הכתה בגדר כאילו מנסה לקרוע את הברזל עם יד אחת, "למה!" צעקה לעצמה, דם החל לזלוג גם מכפות ידיה, והיא התייאשה.
היא נשכבה על הקרקע, מקופלת לכדור, כל חוזקה נעלם כלא היה, כל ההשפעה שהייתה לה על חייה, על חיי אנשים אחרים נעלמה אל מול היער, אל מול החיים האמיתיים.
"אני חלשה" היא בכתה לתוך עצמה "הובסתי" חשבה, וחיכתה, חיכתה לקפוא, חיכתה להיטרף, חיכתה להיעקץ,חיכתה למוות.



בינתיים, קילומטר וחצי משם:
אזעקה הופעלה. הוא קם במהירות, מסתכל על הצג. "גדר. 41-42" היה כתוב שם, הוא התלבש במהירות חטף את הנשק ואת המפתחות לגי'פ ויצא אל הקור.

המשך יבוא...

*סיפור זה בדוי ועל כן הוא לא אמיתי*