המסע שלי

במכינה קיבלנו מטלת כתיבה יוצרת, זה מה שיצא.

מה זה? אני חושבת שאני שומעת אותו! אני אהיה דרוכה אולי אשמע עוד סימן. הנה! צדקתי זה הוא. אני באה! חכה לי! אני רצה ורצה ומדביקה אותו, הנה הוא הולך לידי ואפילו לא אומר כלום, רק נוגע וממשיך ללכת, טוב אלך איתו אני תמיד נהנית מזה, וכך אנחנו הולכים קצת מדי הוא נוגע קצת בגבי. כל-כך הרבה זמן חיכיתי לתשומת לב הזאת, אני שמחה שהוא עבר...
התקרבנו לבניין והוא נגע בראשי, ועלה במדרגות. שיט! אני שונאת את זה, הוא ייכנס לשם, ואני יודעת שזה רק למין שלו, לי אסור להיכנס. נו טוב, אחכה לו בחוץ. עוברת שעה, עוברות שעתיים, וכל פתיחת דלת אני מדמיינת שזה הוא, עד שפעם זה באמת הוא, יש! הפעם הוא התלהב לראות אותי, כנראה שהוא באמת אוהב אותי, הוא התחיל ללכת ואני אחריו, תוך כדי שאנחנו הולכים גם היא מצטרפת, אוף! אני לא אוהבת שגם היא באה, היא יותר צעירה ממני, יותר טובה, והרבה יותר יפה. תמיד יש בנינו תחרות סמויה על תשומת לבו אבל לרוב אני מנצחת. בכל זאת לא הכי כיף לי שהיא פה, למרות שלא תזיק לי חברה. הוא שוב נכנס ועדיין אסור לי להיכנס. אבל הפעם הוא יוצא מהר יחסית. הוא מתיישב לידי ואני נשכבת ומתהפכת, הוא מעביר את ידו עליי, איזה כיף זה! אני כל-כך אוהבת את זה! הוא נוגע ברגליי, בראשי, נו! שיגיע כבר למקום הזה... היי! הוא הגיע לשם... אווו זה טוב... הוא מאט את הקצב והרגל שלי נרגעת. הוא אומר "לילה טוב קארי, לילה טוב מיקה" אני נבחתי והוא נכנס שוב.

קארי ומיקה אלו 2 כלבות שהיו עוקבות אחריי במשך שנה לכל מקום שהלכתי. אני מתגעגע!!