אני זוכר שפעם שלחתי למישהי את המסרון הבא: "תחזירי לי כבר את המחשבות הפרטיות!!", אני גם זוכר שהיא לא הבינה את כוונתי, היא לא ידעה אז שאם היא תרצה לא תהיה לי מחשבה פרטית לעולם, שכל בדל מחשבה שאחשוב, היא תוכל לדעת, שכל שביב של דעה שתהיה לי היא תוכל לשמוע, אבל זאת לא הייתה הכוונה שלי, כי היא עוד לא התחילה לגנוב לי מחשבות.
אז החזרתי לה את המסרון: "אני כבר לא זוכר על מה הייתי חושב לפני שפגשתי אותך, לא יכול להיות שכל מחשבה סתמית שעולה לי תהיה קשורה אלייך" והיא רק שמחה והמשיכה הלאה... בכל שנייה שלא עבדתי, שראשי לא חשב על מחשבים היא קפצה לי לראש, מה שהיא אמרה, הקול שלה או הריח שלה. אבל נהניתי מזה, אהבתי להתעטף במחשבות עליה, מחשבות שהיו מבעירות אש בלבבי ומפריחות בי רוח, הייתי יכול לחלום בהקיץ עליה רבות. פשוט לשבת לחשוב לבהות ולחייך.
אחרי שנפרדנו, עדיין לא היו לי מחשבות סתמיות, היו לי 2 סוגי מחשבות, עבודה, ועליה. מחשבות שמושכות אותך כלפי מטה, שכובלות אותך לאדמה בלתי נראית שמרטיבות את עינייך ואתה על סף בכי תמידי, מחשבות אפלות שמנתקות אותך מהסביבה, שרוצות לבודד אותך מכולם כדי שיוכלו להתעלל בך. אז הטבעתי את עצמי בעבודה, השקעתי את החיים שלי, ואת המרץ שלי בעבודה, העיקר לא לחשוב, לא לחשוב. אבל בכל פעם שהייתי הולך לשירותים, לאכול צהריים, סתם לשתות קפה, המחשבות עליה חזרו ועלו בי. וזה כאב.
הכי כאב היה לפני השינה, בזמן הזה לא רק שהייתי נזכר בה וחושב עליה, הייתי רואה אותה שוב, מרגיש אותה שוב, הייתי מתפתל במיטתי מהזיכרונות עליה... שנאתי את זה...
אבל הזמן הזה עבר ועכשיו אותו הדבר שוב אבל קצת שונה. אני עובד, והרבה, רוב היום אני חושב עבודה, ובכל פעם שאין עבודה ואני לבד, השנייה עולה לי בראש, אני נזכר במיילים שלה, במסרונים ממנה, וסתם הודעות בפלטפורמות אחרות, אבל זה מפריע לי. לא אכפת לי לחשוב עליה בכל רגע פנוי, באמת שלא, אבל רק שיהיה אמיתי, אם זה אמיתי, אני אחשוב עלייך כל רגע, אני אתעטף בזיכרון שלך ושוב אשקע בבהיות ארוכות עם חיוך דק ומאוהב על הפרצוף. אבל לפעמים עכשיו זה מציק, אני לא יודע אם זה אמיתי, וזה כל מה שאני יכול לחשוב עליו. בכל רגע שאני לא עובד היא עולה לי לראש.
וזה מפריע כי אני כל הזמן מתמודד עם השאלה אם זה אמיתי, אם זה יהיה נכון, אם נהיה ביחד, לכמה זמן, האם והאם והאם, כל השאלות האלה טורדות את מנוחתי, אבל אם אני עובד, המחשבות לא נכנסות ובגלל זה לא אכפת לי לעבוד, לא אכפת לי מהלחץ, לא אכפת לי לסגור שבת, לא אכפת לי לצאת ב2:00 הביתה, לא אכפת לי, העיקר לא לחשוב. לא להישאר על עצמי ועם מחשבותיי.
פאק, פעם לא הייתי כזה, פעם לא פחדתי להישאר לבד, פעם אפילו צחקתי על אנשים כאלה והטפתי לאנשים להיות לבד, לעשות בדדים לעשות מדיטציות כדי להשלים עם עצמם, כדי לפגוש את עצמם, כדי להתמודד עם השאלות שהם דוחקים לפינות האפלות במוחם. אולי הגיע הזמן לחזור לזה, לפגוש את עצמי שוב, אולי התחמקתי ממנו לאחרונה.
אני רוצה את זה, אני רוצה לחשוב עליה תמיד, ולחייך, אני רוצה לבהות מחדש, אני רוצה לא לפחד להישאר לבד... אני רוצה!