אני לא יודע לכתוב, אבל אני רוצה לכתוב, פשוט רוצה לכתוב, לשפוך לדף או למחשב את כל מה שאני מרגיש, לא אכפת לי למה, פשוט לשפוך, וכן אני רוצה שיקראו ואני רוצה שיגיבו.
הייתי אתמול בכינרת, אני אוהב את הכינרת, אני אוהב את ההרגשה של ים, של טבע, אבל מים מתוקים, ובגלל זה אני שונא את ים תיכון, זאת אומרת אני אוהב את האווירה, את הגלים, את השקט בים, אבל אני לא סובל את המים. ולכן אני חולה על הכינרת..
אז הייתי בכינרת, נכנסתי ראשון מכולם, ופשוט הייתי בכינרת, צפתי, עמדתי כשהמים בדיוק עד הפנים, ונזכרתי שבעבר, עוד כשהייתי צעיר, ראיתי זוג בכינרת. רחוקים מכולם מכונסים בעצמם, הם היו חבוקים ופשוט צפו להם, אני גם זוכר שבאותו זמן לאחותי היה חבר שהיה קצת מפוקפק למשפחה (אני כבר לא זוכר עם דתי מדי או כופר מדי) ואמא שלי אמרה לאחותי "את רואה? זה מה שאני רוצה בשבילך..." ועוד כמה דברים שאני לא זוכר, ואני זוכר כמה אני גם רציתי את זה בשבילי...
לחבק אותה במים, אולי היא בכלל לא יכולה לעמוד בגובה הזה והיא נסמכת עליי, פשוט להיות מחובקים, הראשים שלנו קרובים וכמעט מתנגשים, מדברים בלחש כי פשוט לא צריך לכעוס, ומתנדנדים גם הגלים, ומחייכים אחד לשני, לפעמים איזה נשיקה רטובה, להרגיש איך הידיים שלי מקיפות את הגוף שלה, ולהיות קצת המום כמה היא קטנה ושברירית לעומתי, אבל תמיד תהיה כוחנית ממני, לצחוק, להתחצף קצת אליה והיא מטביעה אותי בשובבות, להיעלם לה מתחת למים, לשחק, להשפריץ. עוד נשיקה רטובה, לחזור לחוף כי היא התעייפה, לפרוס לה מחצלת, לשבת איתה בשמש/צל, היא פתאום מחליטה לשכב לי על הרגל, אני מלטף לה את הראש ומסתכל על יופייה ופשוט מתהפנט, היא נרדמת ואני פשוט שם בשבילה משגיח עליה, שומר, אחרי זמן לא ידוע של בהייה היא מתעוררת, אני מביא לה מים שלא תתייבש לי, מאכיל אותה ענבים, היא מתפנקת עליי, ואני חושב לעצמי, אני אוהב אותה, אני פשוט כל-כך אוהב אותה.
וואו, נכנסתי לזה חזק מדי...
אני מחכה לרגע הזה, אני מחכה לפנק אותה...
אוף חסרה לי אהבה...
אמרתי לכם שאני לא יודע לכתוב, אבל לפחות כתבתי...