לא רציתי לכתוב פוסט דיכאוני באמת שלא, התיישבתי כדי לכתוב מחשבות אופטימיות וקצת מאוהבות... אבל מה שיצא יצא.
דברים
איך לפני שנייה באתי לכתוב קטע עליה, על מי שפשוט באופן מוזר ומסתורי מאירה לי את החיים, גם כשהכל זורם בתור נהר של חרא היא משמשת לי אי של שפיות ושל "לא חרא" אבל דברים והרגשות משתנות מהר, אני שוב מוצא את עצמי בוהה בפלאפון, מחכה שה"מחובר/ת" יהפוך ל"מקליד/ה" ומי שמבין על מה אני מדבר, ליבי איתו...
הנה עכשיו אני מתחיל לדבר בחוסר היגיון, שוב אני מוצא את עצמי רגיש, שוב דמעות עומדות בעיני בחוסר הגיון, אין לי מושג למה, אבל שוב הדמעות מגיעות. אינני בוכה אף פעם אמא, הדמעות זולגות מעצמן. אני רוצה לעשות דברים אבל חסר לי הכח, אני מנסה להשתפר להיות יותר מעצמי אבל נתקע במחסומים.
קצת ממה שאני מרגיש (בנקודות):
- אני בודד, מרגיש שאני צריך לרדוף אחרי כל-כך הרבה אנשים רק כדי ליצור תקשורת בסיסית עם מישהו נורמטיבי באזור גילי.
- אני עומד לבכות ולא יודע למה.
- אני רותח עליה, מישהי אחרת, כי אני לא יודע, כי ככה טוב!
- אני מרגיש חיפוש
- אני מרגיש שינוי
- לפתע אני מצטער שלא עשיתי זאת הרבה קודם, שלא עצרתי את זה מוקדם יותר.
- האפלה שבמחשבה הזו והאור שבמחשבות עלייך מתנגשות פתאום ויוצרות אצלי בלבול מבהיל.
- אני רוצה לנשום
- אני רוצה לטייל
- אני רוצה לנשק
- אני רוצה לחבק, לאהוב, להיות נאהב.
- אני דפוק
- אני בוכה, אני רוצה לבכות.
וזה לא פוסט דיכאוני, או שכן אנלא יודע, אנלא מתכוון סתם ככה להיות דיכאוני, כי לא כזה רע לי בחיים.
חחח נזכרתי בביטוי מצחיק פתאום "משפריץ ניטים" שלישיית פרוזק...