ברוך יצא מביתו שבירושלים, נעזר במקלו, היה זה יום חם והוא חבש את כובע הקסקט הישן שלו, ירד לאט במדרגות הקטנות כשבדרך שכנתו בירכה אותו לשלום, הוא עבר ליד הפח הגדול וניצל את זה כדי להוריד שקית זבל בדרכו, בגילו המופלג כבר התחיל לתכנן כל יציאה מהבית בקפדנות ויעילות.
אחרי שהטיל את השקית לפח, צד את עינו פתק קטן מקופל זרוק ליד גלגל של מכונית, לא היה לו הסבר רציונאלי למה דווקא הוא שם לב לפתק הזה, אבל משהו בו אמר לו לקחת את הפתק, הוא שם את הפתק בכיס חולצתו והמשיך בדרכו לתחנת האוטובוס, כשהגיע צעיר אחד מהשכונה קם ופינה לו מקום ישיבה, ברוך התיישב והודה לצעיר בהינד ראש, ואז הוציא את הפתק והחל לקרוא, זה היה מכתב שמישהי שלחה למישהו, ברוך שמח בגלל שהוא לא היה זקן רגיל, לברוך יש כוח מיוחד, כשברוך קורא קטעים שנכתבו בעבר ובאמת התרחשו, ברוך יכול ממש לראות מה היה, כמו שיש כאלה שחוזים עתידות, ברוך חוזה עבר.
הוא קרא את הפתיח וההבזקים לא איחרו להגיע:
היא עמדה מחוץ לבית הספר עם פרצוף זעוף מסתכלת לצדדים בחצי חוסר עניין וחצי עצבים, אמא שלה עצרה את הרכב לידה וקלטה את מצב הרוח שהיא שרויה בו, ולכן קצת נזהרה שלא לגרום לה להתפרץ, בתה התיישבה בכבדות באוטו והאם התחילה לנהוג. הייתה שתיקה ארוכה ולבסוף הבת החלה לדבר ואמרה "נכשלתי במתכונת במתמטיקה". סוף סוף האמא הבינה על מה כל המהומה ואפילו הכינה בראש מילות נחמה, אבל אז עלה לה רעיון יותר טוב אפילו,
"לפחות יש לך הפתעה בבית" אמרה.
מיד אורו עיניה של הבת והיא שאלה "מה?" בקולה נחבא שמץ של התרגשות.
"תראי כשנגיע" אמרה אמה בממזריות.
"נו אמא!"
"טוב, טוב, יש לך מכתב..."
"יייייייישששששששש" צווחה הבת והזדקפה במושב שלה, מיידית האנרגיות באוטו התחלפו ודומה שבדרך פלא אפילו המוזיקה הפכה ליותר שמחה.
האוטובוס שהגיע גרם לברוך לעצור את הקריאה, הוא עלה לאוטובוס ושם את ה"רב קו" שלו על המכונה ולקח את הכרטיס, כמו בכל פעם חשב שלעולם לא יפסיק להתפעל מהטכנולוגיה, הוא הלך במהירות כדי להספיק להתיישב לפני שהנהג יתחיל לנסוע, למזלו היה ביקוש רב לקו הזה והוא התיישב, ומיד הוציא את הפתק לקרוא שוב.
היא ישבה בחדר שלה מכוסה בשמיכה וקראה את המכתב ממנו, המילים שהוא כתב העבירו בה גלי התרגשות ופרפורי אהבה, אבל גם אכזבו ועצבנו אותה, הוא כתב לה שבקרוב במסגרת קורס הלוחמים שהוא עובר הם צריכים לעבור סדרה בעכו שקיבלה את השם "עכו-בירקנאו" הוא סיפר לה שמתייחסים אליהם קשה שם ובסדרה הם עתידים לעבור אתגרים פיזיים יותר קשים ממה שהיה עד עכשיו ולא לחינם ההשוואה בסדרה זה לשואה, היא קצת כעסה על השימוש בשואה אבל פשוט קיוותה שיקרה נס והסדרה לא תתקיים. פתאום הבינה שהתאריך המדובר הוא היום היא קפצה על האייפון שלה כדי לבדוק תחזית, היא חיפשה תחזית לעכו, ומיד הופיעה סימן של עיר עם הכיתוב עכו, ומעליה סערה קטנה עם ברקים וגשם, לבה נפל והיא התחילה לשכנע את עצמה שביטלו להם את הסדרה.
היא טעתה.
ברוך המשיך לקרוא,
כשהוא קרא: "אתה לא מבין אפילו כמה אתה חסר לי כאן וכמה בא לי פשוט להרים את הפלאפון ולהתקשר אליך, ולספר לך כל מיני דברים שקרו" הוא ראה את המתכונת שהיא הצליחה לשפר מ44 ל80, הוא ראה איך היא דפקה לאמא שלה את האוטו ברוורס ויצאה מזה בטענה "היית צריכה ללמד אותי רוורס"
כשהוא קרא: "אה! נזכרתי שיש סרט קוראים לו 'בלתי נשכח' ואמרו לי שזה סרט טוב רצח ואז נוכל לשבת מתחת לפוך עם איזה סרט טוב שוקו חם" הוא ראה אותה מפליגה בדמיונות על שתיהם מכוסים בפוך ושותים שוקו כשברקע ברקים ורעמים והיא כל-כך רגועה רק בגלל חום גופו, ורק בגלל שהוא לידה"
וכשהוא קרא: "אני ואבא שלי דיברנו עליך קצת ונראה לי שאתה צריך לפגוש אותו, (כאילו אם אתה רוצה, יאו זה היה נשמע הכי רציני ודרמטי) אני פשוט חושבת שהוא מה זה יאהב אותך כי אתה כזה רציני בצבא וזה"
לפתע ברוך ראה אותו, הוא זיהה את הנוף של עכו והבין, סדרת "עכו-בירקנאו", הוא ראה המון חיילים ב"מצב 2" במעגל ובאמצע עומד המפקד שלהם, ברקים הבזיקו בשמיים והגשם ירד חזק, הוא ראה חיילים שידיהם רועדות מהמשקל, ואת המפקד צועק "יוסי!"
"כן המפקד" יוסי השיב מהמעגל.
"על מה אתה חושב עכשיו?"
"על הבית המפקד"
ברק האיר את השמים.
"מה בבית יוסי? תעניין אותנו שיהיה לנו יותר קל המצב 2 הזה"
"כיסא המפקד" אמר יוסי מנסה לנשום ולדבר בו זמנית "אני חושב על כיסא"
"כיסא מיוחד?"
"העיקר לא מצב 2 המפקד" שאר המעגל גיחכו בצחוק.
"לא עזרת לנו יוסי" צעק המפקד "גבי!"
"כן המפקד" הגיע תורו של גבי
"על מה אתה חושב?"
"יובל המפקד" אמר ולא ידע למה אמר את האמת "אני חושב על יובל"
ברק.
"אוווווו" צעקו כמה בדחנים בתוך המעגל
"חברה שלך גבי?"
"כן המפקד"
"מה אתה חושב עליה?"
"היא דיברה עם אבא שלה עליי, המפקד"
המפקד חשש קצת להמשיך אבל הקשיב לקול הפנימי שלו "מה היא אמרה?"
"היא אמרה שאבא שלה ממש יאהב אותי בגלל שאני רציני בצבא" אמר יוסי בקול, מתגבר על שאון הגשם והרעמים.
"כל הכבוד יוסי!" אמר המפקד עדיין מופתע מהגילוי לב "אתה עושה לנו שם טוב שם בחוץ" יוסי חייך לעצמו "חיילים! על הרגליים!"
כל הלוחמים שחררו נשימת הקלה ונעמדו על רגליהם.
"פתחו שעונים"
"כן המפקד" ענו כולם במקהלה
"היום אתם מתפנקים בשעה וחצי שעת ט"ש ושבע שעות שינה בזכות יוסי והשם הטוב שהוא עושה לנו, צאו!"
כל החיילים החלו לרוץ למגורים כשאחד מהם הרים את יוסי על הכתפיים וכולם שרו שירים על חברה של יוסי.
ברוך הבחין כמעט מאוחר מדי שהגיע לתחנה מרכזית, הוא ירד לאיטו מהאוטובוס, חלף על פני הבידוק הביטחוני והגיע לארומה, הוא הזמין כהרגלו קפה גדול ובורקס, והתיישב במקומו הקבוע, כל הצוות כבר הכיר אותו ובירך אותו שלום, הוא חיכה שהאוכל יגיע, למרות שבארומה לא מגישים לך, הצוות תמיד התחשב בגילו המבוגר. הוא לקח את הפתק והמשיך לקרוא, ומהר הגיע עוד הבזק.
היא עברה לשולחן כתיבה שלה והייתה שקועה בכתיבת המכתב שברוך מחזיק ברגע זה, הוא ראה כמה היא רוצה שהוא יחזור כבר, כמה רצתה כבר שיחבק אותה, כמה היא אהבה להרגיש קטנה לעומתו, היא תמיד מחפשת ממנו את מילת החיבה הזאת, את הגילוי לב אבל זה האופי שלו והוא כבר סיפר לה שעם החברה הקודמת שלו היא הייתה מרגיזה אותו קצת על הנושא הזה שהוא לא אומר לה או מפגין אהבה גדולה כלפיה. אבל היא הייתה חזקה וכתבה לו מילים מחזקות, כתבה לו כמה היא מתגעגעת, היא סיימה את המכתב וארגנה כמה שוקולדים לשלוח לו בחבילה.
ברוך סיים את המכתב, נרגש מכמות האהבה ששוררת ביניהם, הוא לא יכל לחזות את העתיד אבל ראה בשבילם עתיד טוב. וקצת הצטער שלא יזכה לשמוע את המשך הסיפור שלהם.
הוא המשיך מהתחנה המרכזית ועלה על מונית, הוא ירד בבית כפרי קטן ודפק על הדלת, נכדתו הקטנה פתחה וצעקה בשמחה "סבא!" אחיה הקטן הגיע בריצה של ילדים מהמטבח וצעק "סבא!" מחקה את אחותו הגדולה ומחבק את רגליו של ברוך. אמא שלהם, בתו, הגיעה מהמטבח מנגבת את ידיה במגבת "שלום אבא, טוב שבאת!" ואז אמרה בקול שגם הילדים ישמעו "הם ממש התגעגעו לסבא שלהם נכון, והבטחתי להם שכשסבא יגיע הוא יספר להם סיפור."
ברוך אמר "אתם רוצים סיפור ילדים?"
"כן!" שתי הזאטוטים צעקו ביחד ורצו לספה לתפוס מקום.
ברוך הניח את הכובע שלו והתיישב ביניהם על הספה והחל מספר
"היום הסיפור הוא על 2 אוהבים, הבן לוחם חזק בצבא, והבת תלמידה וכל הזמן הם שולחים מכתבים אחד לשני, יום אחד..."