אני צריך לכתוב על זה, הגיע הזמן, האמת שמשום מה מאז שפגשתי אותה והבנתי שיש סיכוי לא כתבתי כלום, זה די דפוק שדווקא בשעות צער ועצב אני מוצא פנאי לכתוב ומוצא על מה לכתוב ודווקא כשמתחיל משהו חיובי אני לא כותב, טוב, זה הגיוני בעצם, אני כל-כך ניסיתי לקחת דברים לאט שניסיתי לא להגזים גם במחשבה עלייך, ניסיתי לא להפליג בדמיונות על דייטים שאני רוצה לעשות לך, על חוויות שאני רוצה שנחווה ביחד. אז גם לא רציתי לכתוב, לא רציתי לתאר אותך על דף כדי לא להגזים, לא רציתי להביע כלפי חוץ כמה אני תולה בך תקוות, כמה הרגשתי שאם לא את, אז כנראה שלא בכלל.
מצטער שאני כזה, אבל זיבי, את כנראה לא תקראי את זה לעולם במילא, אז אני יכול להגיד שאני מאוכזב טילים, אבל אני מניח שאת יודעת כי מי לא היה מאוכזב שהוא פספס הזדמנות איתך, אני חייב להודות שאת אפילו לא מבינה כמה בהתחלה לא האמנתי שתעפעפי לעברי, כי אני לא באמת מאמין בליגות, בקטע של היא מעל לליגה שלי וכל השיט הזה, אבל בואי נודה על האמת, את מדהימה! היופי שלך עוצר נשימה ומהפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי ככה, לא האמנתי ששנתיים אחרי אעיז בכלל לברר אם יש לי סיכוי ואשמע שכן, אז שמעתי ודיברנו, פלרטטנו, והרגשתי מעולה, באמת, הרגשתי שוואלה יש סיכוי, הרגשתי שאנחנו מצליחים לדבר, ירדת עליי המון בקטע שהדאיג אותי, ברור, ככה התחלתי איתך, את ירדת עליי אני ירדתי עלייך. אבל האמת שהרגשתי שיש פה כיוון טוב.
ואז, בערב ראש השנה... למה? אוף! למה חתכת את זה?? על פרטים טכניים כמו יחידה משותפת ומגורים רחוקים, סעמק! עכשיו ברור שאני רוצה להיות ידיד שלך, כי את גם מדהימה בתור ידידה, אמנם קשה להשיג אותך אבל את ממש דוחפת אדם להתקדם, לא שוכחת דברים שאני אמרתי, אומרת את האמת, נפתחת... אבל קשה לי לדבר איתך, קשה לי לראות את החיוך המדהים הזה שלך בתמונה הקטנה הזאת בווטסאפ ולדעת שלעולם לא אראה אותו פנים מול פנים, או שכן אבל לא תחייכי בשבילי אז יהיה כואב בכל זאת. קשה לי לשמוע שני אנשים שאנחנו מכירים שמדברים עלייך אחרי שהזכירו קרב מגע, ולדעת שבמקום חמימות בלב שמקודם הרגשתי עכשיו אני מרגיש צער, אוף!
אני יודע שהסיבות שלך הן נכונות ואת בטח צודקת ואני בטח טועה, אבל פאק... את לא יודעת כמה היית העוגן שלי, כמה פעמים יצאתי מהמשרד עצבני אש, ואם מישהו רק היה שואל אותי מה השעה הייתי מסוגל להרוג אותו עם צליפת שעון, ואז שלחת הודעה וליבי התמלא בחמימות במקום קור וכעס.
לכל אחד יש בלב דמות שנקרא לה "הבת זוג" שכל פעם כשהוא מדמיין דייט, הוא רואה את הדמות הזו מול העיניים, הוא רואה אולי דמות שחורה ללא פנים אבל תמיד הוא מדמיין את אותה דמות, בין אם הוא חולם על הדייט המושלם עם בת זוגתו, שהוא מדמיין איך הנשיקה הראשונה תיראה ,או שהוא חושב על איך לפנק אותה. לפנייך, זה היה צל, דמות לא ברורה, אני זוכר שראיתי תמיד חיוך ולא יותר.
עכשיו זה את.
לעזאזל איתך זה את... החיוך שלך שם, השיער שלך, העיניים המדהימות שלך והקול המהפנט שלך, ונעים לי שאת שם, אבל אני צריך שתצאי, אני מצטער באמת, באמת שאני רוצה שתהיי שם, אבל אם אין סיכוי זה רק מכאיב, אז בבקשה תצאי משם, תשאירי חלל, תשאירי דמות שחורה, בבקשה... תקחי גם את החיוך שהיה שם, אני מצטער, הייתי רוצה שתישארי שם, הייתי רוצה שהדמות שלך תהפוך למציאות, רציתי לראות את החזון שלי, של פשוט לקחת אותך לחוף ים ולשבת מחובקים מול הגלים מתגשם, רציתי לשמוע את הצחוק שלך צוחק בזכותי, רציתי לגרום לך לחייך...
אוף, נתפסתי עלייך חזק, בעצם מי לא? את פאקינג מושלמת, אני לא מושלם, בכלל בכלל לא, אני דפוק בהמון מובנים, אבל הייתי אוהב אותך עד עמקי נשמתי, באמת... הייתי מפנק אותך... הייתי דואג לך, הייתי...
קולי כבר נשבר לכדי בכי חרישי, ואני נרגע לאט לאט, מנסה לשחרר את הדמות מראשי, האם הצלחתי, לא אדע רק הזמן יוכל להגיד לי זאת...