אז הנה אני שוב מושיב עצמי מול דף ריק, יותר נכון קובץ ריק של וורד ומאתגר את עצמי לכתוב.
בבואי להחליט על נושא לכתיבה אני כרגיל נכנס להתלבטות, על מה לכתוב, והאמת שברגע שהתחלתי לכתוב גמלתי בליבי החלטה לכתוב על קצת מכל דבר.
אני אכתוב קצת על אותה שיחה ביום חמישי שלא כתבתי עליה עדיין, אני אכתוב שאני מרגיש שינוי לטובה ואפילו קצת פרק חדש בחיים שלי, הצד השני של השיחה אולי לא יודעת את זה אבל כמו שאני מכיר אותה היא מניחה ככה, אני לא יודע אם היא יודעת כמה השיחה הזאת הייתה חשובה ומשמעותית מבחינתי, אבל אני מניח שהדמעות הרעד והקול שלי רמזו לה שמדובר ברגע... איך לומר רגע רגע.
בהמשך אותו היום לא באמת היו לי מחשבות בראש אני חייב להודות, הכל היה מאוד סתמי ומאוד ריק עד שפגשתי את החכם ודיברנו ודסקסנו וכשיצאתי מהחדר שלו בבום המח שלי חזר לפעולה תקינה ואני לא מדבר על פעולה תקינה כמו לפני השיחה איתה, אלא על פעולה תקינה באמת, הרגשתי קליל יותר משוחרר יותר, ללא ספק באותה שיחה סוף סוף הצלחתי להניח מאחורי את אחת האבנים הכבדות ביותר שסחבתי.
אני אכתוב קצת על א' הידידה הכי מפתיעה שיש לי עד כה, לא רק מפתיע הדרך בה נפגשנו שכל-כך הרבה פעמים רציתי להעלות את המעשייה הזאת על הכתב אבל לא עשיתי את זה. היא מפתיעה אותי באיך שהיא, בכמה שהיא זורמת שהיא ממש מקבלת אותי כמו שאני לא יודע, משהו בה מבין אותי אני חושב למרות שהעולמות שאנו באים מהם די שונים. עדיין קצת קשה לי לשלוח לה סתם ככה סמס מזדמן כי אני לעולם לא אצליח להשתחרר מההרגשה שאני מפריע לה קצת או הרבה. אבל בכל פעם גם כשהיא עסוקה איכשהו בהודעה שלה אני מרגיש שלמרות שהיא עובדת או לא יכולה לדבר אז היא כן שמחה ששלחתי הודעה או שהיא כן שמחה לשמוע ממני, אני לא יודע מאיפה ההרגשה הזאת ויכול להיות כמובן שההרגשה מזויפת ושתכלס היא מזעיפה פנים כשאני שולח הודעה בזמן לא מתאים. אבל זה מה שאני מרגיש וכיף לי עם זה, כיף לי שהיא בחיי.
אני אכתוב על השבוע הקשה שעומד לפניי, וגם אכתוב שללא ספק אצליח לעבור אותו "כמו גדול"
אני אכתוב קצת על אהובתי כי אולי שום קטע לא שלם בלעדיה ואולי זה בעצם אני שלא שלם, אני אכתוב כמה היה יכול להיות שונה הלך המחשבה שלי עכשיו אם היא הייתה בחיי, אני אכתוב על זה שבערך עוד תשעה חודשים אחותי אמורה להתחתן, ואני מקווה בכל כוחי שאופיע עם בת זוג לחתונה. כן אולי זה מופרך אבל תשעה חודשים זה הרבה. אני מוצא את עצמי ברגע כתיבת הקטע מעקם את הפרצוף באכזבה, אני מכיר כבר את כל הקלישאות אבל אולי לא "הכל יהיה בסדר בסוף" ואולי לא "בסוף תמצא את הבחורה הנכונה" לא יודע... האמת שדמעות עולות בעיני עכשיו כשאני כותב את זה אבל אני מעדיף שזה לא יחמיר.
אז אעצור כאן, אלך לאכול לי פירות ולקרוא איזה ספר טוב.