המסע שלי

הקדמה: לפני שבועיים נשלחתי להגנ"ש בשומרון, ביישוב קטן מבודד ומעלף, אני עשיתי שמירות בוקר מ6:00 עד 9:00, באחת השמירות החלטתי לכתוב מעין יומן שמירה.

6:30
יוצא מהביתן, ומיד חיוך עולה על פני לנוכח הנוף והזריחה בחיתוליה, העייפות, הרגזנות וכל בדל תחושה שלילית נעלמו כלא היו אל מול נוף כזה.
6:50
הטבע החליט להתעורר, החוגלות התחילו לקרקר על גבעה רחוקה ולרוץ הלוך ושוב כאילו תחילת יום עבודה.
כמו על פי פקודה כל הציפורים התעוררו, זה התחיל בכמה ציפורים מעופפות שכאילו סימנו לשאר הציפורים שאפשר להתחיל לצייץ, ופתאום הבנתי שבכל מקום הציפורים התעוררו.
7:02
חמורים החלו לנעור במרחק כמו במחאה על כך שהעירו אותם, הרי השעה מוקדמת, ואין להם כוח לבית ספר היום. נו טוב, חמורים...
צופית אחת חלפה על פניי ובזמן שעקבתי אחריה הבחנתי שמיינות פושטות על העמדה שלי בחיפוש אחר גרגרים...

7:30

הבחנתי בצבאים בגבעה הסמוכה ומיד רצתי אל המשקפת לתפוס ראות יותר טובה, למזלי לא איבדתי אותם וצפיתי בהם במשקפת ובעיני לסירוגין בערך 20 דקות, היופי הזה של 4 צבאים שמהלכים להם בשביל הררי ומקפצים להם בין הסלעים, זה יופי ששווה לשמור עליו זה יופי שמעלה חיוך.

7:57

הילדים בבית הסמוך התעוררו, ירדן בת ה5 בערך ואחיה ראם בן ה3 יצאו מחוץ לבית בגיל ושמחה כמובן לשחק בהכל ובכלום גם יחד, עוברים ממשחק למשחק במהירות שיא, ומקשקשים שטויות, קולות השמחה שלהם, והתמימות הילדותית שלהם העלו בי חיוך וכמעט דמעה, ירדן מתיישבת על נדנדה ומבקשת מאחיה שהוא חצי מהגודל שלה לדחוף אותה הוא מיתמם וטוען שהוא לא יכול כי "הוא לא אבא" אבל בכל כוחו מנסה לדחוף את אחותו והיא מצידה בקושי זזה קדימה ואחורה אך מעודדת את אחיה שהוא חזק.

ועוברת לך מחשבה בראש, על זה אני שומר, על הילדים הקטנים, התמימים שעוד לא מבינים אפילו למה יש חייל ששומר להם ליד הבית אבל הם מרגישים את תחושת הביטחון שהוא נוסך בהם, ובאים לומר לו בוקר טוב והקטן אפילו מחבק לך את הרגל באהבה גלויה.

זה שווה את הכל! זה פותר את הכל! על זה אני שומר, על זה אני מגן, על זה אני אתן את חיי.

נכון! וזה לכל הציניקנים שיאמרו אתה רק ג'ובניק וכו' וכו', נכון שאני ג'ובניק ונכון שברוב הימים אין לי את הזכות לתת את חיי למדינה, אבל כשתגיע העת ויגיע הצורך, אני אשמח וזה יהיה לי לכבוד.