הנה זה נהיה קשה, בלתי נסבל, שוב מחשבות ריקות מתוכן מופיעות לי בראש, אני חושב על כמה רע לי ובודד לי ומתחיל לחשוב מחשבות של חוסר טעם כמו פעם.
והנה בד בבד עם המחשבות קשות אני שוב מתחיל להיות פואטי שוב לוקח מילים ומפסל אותן, הראש מתחיל להתפוצץ ממילים יפות וכואבות כמו שחור מבריק כזה שכולם מסכימים שהוא יפהפה אבל לא באמת יודעים למה כולנו ממשיכים לבהות בו.
והנה אני שוקע עוד בבדידות, מהולה בקנאה שורפת, הנה החבר הכי טוב שלי שרק הרגע נפרד מחברה שלו, כבר מפלרטט עם 2 בנות שונות.
ומה זאת העצבות הזאת שתוקפת אותי עכשיו, הרי ברגע שתהיה לי משהי, ברגע שאפילו יהיה סיכוי קטן עם מישהי פתאום הפרפרים יעופפו וניצנים ילבלבו ואני אתחיל לשיר חרש שירי אהבה.
ואם מהפרפרים והניצנים האלה תצמח אהבה גדולה, האם היא שווה משהו? האם לא תמיד יהיה מתחתיה תהום פעורה? האם אני אהיה כל-כך תלוי בבת זוגתי עד שיהיה לה מעיק, האמת כנראה שכן, בגלל זה כמה שאני רוצה בת זוג אני יודע שאיני ראוי לה עדיין.
חחח שמעת אהובתי? איזה צחוקים, אני בכלל לא ראוי לך, אז למה אני מחפש אותך, ואם לא אמצא אותך האם אי פעם בכלל אוכל להיות מאושר, אז עוד צחוקים הביצה והתרנגולת של חיי ההפכפכים, ואני יודע שאני סתם מקשה על עצמי עכשיו, העיקר לקבל כמה תגובות בבלוג הגוסס שלי.
אוי זה רע... המון זמן לא חשבתי מחשבות סופניות כאלה, ונכון החברים שיש לי היום הם יותר אמיצים ואמיתיים ממה שהיו לי אז, אבל מה איתי? האם אני השתניתי מספיק כדי לעמוד בקשיים שהחיים מציבים בפניי עכשיו? אני לא יודע, והאמת, אני מפחד לדעת את התשובה.
אני לא מצליח אפילו לעזור לעצמי, אז איך אעזור לאחרים, איך אהיה משענת לנוער במצוקה?
איך אהיה מפלט בטוח לידידות שרוצות רק לפרוק?
איך? אני לא יודע...
ואני לא יודע מה הגורל או האל הכל יכול מתכנן לי.
אני רוצה לישון, רוצה להסיר את היום הגועלי הזה מעם פני, רוצה רק לישון ואולי בכלל גם לא להתעורר.
הנה עוד פוסט דיכאון נכתב...
אני לא יודע אם אני בכלל ראוי לתגובה...
