האמת שאני מתגעגע, אני לא בטוח בדיוק למה ולמתי, אבל אני מתגעגע לתקופה פשוטה יותר, תקופה של לימוד ועשייה, תקופה בה למדתי פילוסופיה מצד אחד ומצד שני נטעתי גינות, תקופה שיצאתי לטיולים ששמעתי שירים עם משמעות, אני מתגעגע לתקופה של זרימה, להיזרק אצל חבר בבית בקושי עם שק"ש, אמנם תמיד הייתי זורם משכיל, משתדל תמיד להיות עם ציוד תואם למצב ותמיד חושב קצת יותר מהזורמים הקיצוניים. אבל היום? אפילו זה אין, הכל בראש מתויק בנהלים ורשימות, וזה תמיד גורר יותר מדי מחשבות, ויותר מדי תכנונים, עם הייתי דופק לילות ללא שינה סתם כי בא לי להשלים סדרה, או כדי לנקות את המבנה כי אף אחד אחר לא עשה, הייתי ישן שעות בודדות בלילה כי יש מערה לשקם או מצגת לבנות, והיום, אני חורג משש שעות שינה סבירות ומתחיל לזוע באי נוחות ולחץ.
הייתי בולע טקסטים בעלי משמעות כאילו כלום, והיום ספר על מנהיג שאני מעריץ אני לא מצליח לפתוח, הייתי מקשיב וסופג ערכים ושיעורים מהבוקר עד הערב. הייתי יוצא לטייל הייתי יוזם פרויקטים בגינה של הבית, אף פעם לא הייתי יותר מדי, והיו שיעורים שחלמתי בהם, ויש המום טקסטים שהיו חופרים מדי בשבילי, תמיד אהבתי לקרוא ספרי מתח יותר מאשר ספרי הגות. אבל משהו השתנה בי... התברגנתי או התבגרתי.
אולי זה החברה שאני נמצא בה כעת, ואולי זאת החברה שאני כבר לא נמצא בה, אבל חסר.. ללא ספק חסר משהו, חסר לי חיים, חסר לי איזה רוח, איזה אש שתבער בתוכי ותניע אותי יום יום.
טוב לי, אני לא אומר שלא, יש לי תפקיד טוב בצבא, הורים מדהימים, ואחיות מאושרות, המצב הבריאותי שלי סביר ביותר ובסך הכל טוב לי. אבל בכל זאת, יש איזה צער עמוק מכרסם.
והדברים לעשות כדי לשפר את ההרגשה פרוסים בפניי כמו מניפה רק צריך לבחור מה, אבל אני נשאר בוהה במניפה הזאת, יותר מוקסם מהאפשרויות שהיא מציעה ונסחף בדמיונות מה כל אפשרות תיתן לי יותר מאשר בוחר אפשרויות ורץ איתן,