החלטתי שאני מקיא, כן כן, מקיא מחשבות.
ולכן אני לא כותב בקובץ וורד אלא מזריק מחשבות ישירות לבלוג, העריכה היחידה שאעיז לעשות זה שגיאות כתיב.
נשימה עמוקה הנה זה בא.
התחדשתי לי במנוי זהב, אמרתי לעצמי יאללה כולה 200 ש"ח לשנה. היה בא לי אז עשיתי ושיזדיינו כולם.
גיליתי לחרדתי לפני כמה דקות שאולי אין לי מטרה מספיק ברורה בחיים, אין איזה משהו שמוביל אותי תמיד בכיוון מסוים ואונס אותי להתעסק בו, שממלא לי את היום (כשאני חוזר מהצבא כמובן) לא יודע, אולי אני צריך לחפש ואולי אני צריך להנות מהזמן שעוד נותר לי ככה. הרי זה לא ימשיך לעולם.
אחחחח היצרים אלה! בני זונות הלוואי שתמותו במוות כואב. למה אתה, כן כן, אתה יצר המין המקולל. למה אתה מגיב כשהחיילת מדברת איתי, אני קצין וזה לעולם לא יכול באמת לקרות, למה המדים שלה כל-כך צמודים בת זוווונה, למה היא משדרת כלכך הרבה תום שבא לך לקשור אותה ולאנוס אותה??
וואי הקצינה הזאת שכנראה בדיוק חזרה מאיזה התעסקות בעזה, בעצם כל הקצינות שהיו ברכב הזה, אתן סקסיות על ב' ועם נשק גרררר.
ליצור המדהים שדחה אותי כבר פעם שנייה, אין לי מושג מה אני מרגיש כלפייך טוב? אין לי! פשוט לא יודע... אולי אני מאוהב בך, יש מצב? אבל אל תתלהבי, כן? רק מאוהב, לא אוהב, לא שרוף עלייך... אבל אולי בגלל זה (ואולי הידידה צדקה) אולי בגלל זה אני כל הזמן חוזר אלייך בראש, או בגלל שהחיוך שלך כזה ממיס, והאישיות שלך כל-כך כובשת, גאד דאמיט! למה את גרה כלכך רחוק, ולמה למה? לא יודע כבר למה דחית את זה, אני כבר לא סגור אם את מאמינה בגורל או במפלצת הספגטי.
ואת? בכח המוח. מה הקטע שלך? איך כשאני קורא קטעים שלך, אני רוצה לשלוט כמו שאת מספרת, אני רוצה להיות הכל בשביל מישהי, אבל עוד משהו שעולה בי כל פעם כשאני קורא אותך, למה לעזאזל אני תוהה אם הכל אמת או בדיה?
החברה הכי טובה שלי, זאת נגעה בהכי הרבה נימי נפש עמוקים, זו שנכנסה לי עמוק כל-כך לנפש, למקום שאף נפש לא הגיע מעולם, אני לא יודע מה יהיה, אני לא יודע אם תמשיכי ככה לפגוע בי כל פעם קצת מה יהיה איתי... את שתהיי בריאה כל פעם שאת דוחה הזדמנות לדיבור אני נתקף רצון לבכות. את הורגת אותי. אני לא יודע כבר מה הקטע, אין לי מושג, ואני לא בטוח שאני רוצה לדעת אם לומר את האמת, אני פשוט רוצה לחזור לפעם... למציאות הלא אנושית הזאת... שאת כל הזמן לידי, שהזמן הכי ארוך שלוקח לי לעדכן אותך במשהו הוא יום... אני מתגעגע אלייך.. מתגעגע לזמנים ההם... היום חשבתי לראשונה לתת לך ללכת. המחשבה הזאת קשה מנשוא ואני ממש ממש ממש לא יודע איך אגיב אם אאלץ לחיות בלעדייך.
אני יודע שלאוזן הלא מיומנת זה נשמע כאילו אני אוהב אותה, אז וואלה אוזן, צדקת! אני אוהב אותה. די נמאס לי כמה שמאדירים את המושג ומייחסים אותו רק לאהבה רומנטית, אני אוהב את החברה הזאת שלי, א-ו-ה-ב.
בא לי שיקשרו אותי, בא לי שיכאיבו לי, בא לי לטייל, בא לי להיות חופשי בא לי לזיין, בא לי שיזיינו אותי, בא לי להחזיק ילד קטן וללטף, בא לי לרקוד בא לי לבכות...
האמת שאני מרגיש קצת מרוקן... הקאתי בכל זאת..