את הקטע הזה כתבתי בראש השנה בערך חודש אחרי הפרידה...
אל תשאלי אותי למה אבל אני חייב להגיד לך משהו,
אני חייב לספר לך מה היה קורה אם...
היינו חוזרים מוקדם מהטיול בכל זאת כי זה לא מה שהפריע לנו כשהיינו שם, פשוט מיצינו והתגעגענו הביתה, היינו יוצאים מחוזקים מהטיול הזה כי היינו מרגישים שהמסע הזה לא היה רק פיזי אלא שבאמת עשינו מהלך, באמת התחלנו פה וסיימנו שם.
היינו מתראים הרבה אבל לא כמו בטיול וזה היה הופך כל מפגש להרבה יותר טוב היינו באמת מתגעגעים כי היה לנו טוב להיות אחד ליד השני וקשה להיות רחוקים.
את היית ממשיכה להרגיש שלעולם לא התייחסו אלייך כמו שאני מתייחס כי באמת לא אהבו אותך כמו שאני אוהב, והיינו מתחבקים חיבוקים חמים ומחזקים והיינו מתנשקים נשיקות אמיתיות.
היינו מרגישים את המיצוי שהרגשתי, היינו מרגישים שהשלב הבא כבר בלתי נמנע, היינו מרגישים ומדברים על זה ברצינות שזה זה ואנחנו בטוחים בעצמנו, ואין למה עוד להמתין.
תמיד אמרת שרצית שאני אציע לך בערב ראש השנה כי זה מה שהגיסים שלך עשו, אני לא רציתי ותמיד אמרת שאת עוד תגרמי לי להציע לך בתאריך הזה, ואולי הייתי משתכנע, הייתי מתגנב לירושלים וקובע פגישה עם אבא שלך, הייתי מבקש ממנו והוא היה עונה לי בציניות האופנתית אבל מוסיף ברצינות אחר כך שהוא תומך, הייתי נעלם יום אחד לעכו עם מאיר ואחת האחיות שלך והיינו בוחרים טבעת, הייתי גורר אותך לטיול באזור לכיש ואת שמהרגע הראשון ידעת מה התוכנית שלי להציע לך היית יודעת בדיוק מה הולך לקרות אבל היית משתפת פעולה, תמיד חשבת שאת יודעת איפה בדיוק אני אציע, במקום ההוא שישבנו לשיחה הרצינית הראשונה שלנו, גרמתי לך להאמין בזה אבל באמת הייתי הולך לשביל שבו דיברתי איתך בפעם הראשונה כי אני יודע איפה אותו שביל, ואני זוכר כמעט על פרט מאותה שיחה ראשונה, והיית חושבת שיש לנו עוד קצת הליכה ואז הייתי מפתיע אותך כמה שאני יכול, הייתי שואל אותך אם את יודעת מה קרה בדיוק במקום הזה, ולא היה לך מושג, הייתי מגלה לך ואז הייתי כורע ברך, הייתי מתאר איך החיים שלי השתנו שאני איתך, ואיך פנטזיות של שנים יכולות באמת להתגשם, הייתי מארגן שחברה שפגשנו בטיול, מורן, הצלמת המקצועית היחידה שאני מכיר, הייתה מצלמת אותנו מרחוק, מבלי שנרגיש כי זה רגע שלנו, אבל עדיין הייתי רוצה תיעוד, ואז היינו ממשיכים ומתקדמים למקום ההוא, שם היה מחכה לנו פשוט קופסת שימורי זיתים כמו אז לפני הרבה שנים, היינו יושבים ומדברים ומתרגשים ואולי בוכים, ואז המשפחות שלנו היו מפתיעות אותנו מאחור.
ועכשיו כמה שעות אחרי כניסת ראש השנה ואני משום מה נודד במחשבות על כמה זה היה יכול להיות מדהים, ואיך עכשיו ברגע זה הייתי יכול להיות מאורס, ואיך הייתה יכולה להיות לי אהבה הדדית, ואיך היה יכול להיות לי קשר שבונה ומפתח.
כל זה לא קרה, כי פשוט מאוד לא אהבת אותי באמת.
כשדיברנו על חתונה זה היה כשאני עוד הייתי מאוהב ברמות לא אנושיות ומסנוורות ואת, או ששיקרת לעצמך או שפשוט חיכית שזה יגיע, שיתפתח לך רגש. אבל כל זה לא קרה, ואני התחלתי לראות דרך הסדקים של האהבה המסנוורת שחשתי כלפייך, פתאום ראיתי חוסר הגינות, ראיתי חוסר הדדיות ראיתי שאני אוהב אותך המון ואת קצת פחות, לקח לי זמן, הרבה זמן, התעלמתי המון ובמקום להסתכל דרך הסדקים הפניתי מבטי לשאר הדברים הטובים, ונאחזתי בהם. אבל לאט לאט הסדקים הפכו לעיקר, והדברים הטובים למיעוט, הרגש שלי לא הדהד חזרה ממך, ולא הרגשתי טוב בקשר אז הפכתי להיות פחות מאוהב, פחות קרקרתי סביבך והתחלתי לשים לב אליי, פחות דאגתי לך וראיתי כמה שאני לא דואג לעצמי, אז התחלתי לקחת אחריות, וניסיתי להשתלט על החיים שלי בחזרה כשאני עוד איתך, רציתי להיות עצמי אבל להמשיך להיות איתך, אבל את כבר לא יכולת, פתאום כל האשליות התנפצו לנו, את לא יכולת להתעלם מזה שאת לא באמת אוהבת אותי, אני כבר לא יכולתי להיות יותר אדם אחר, התגעגעתי אל עצמי. זה נגמר.
ועכשיו?
את עדיין מהדהדת לי בראש, מילים שאמרת שירים שאהבת, דברים שעשינו, שהבטחנו, זיכרונות קופצים לי לראש ומסרבים לעזוב, ריחות פתאום מציפים אותי אבל זה הולך ונחלש, הזיכרון ממך הולך ונמוג, וייקח עוד זמן עד שזה ייעלם סופית אין לי ספק.
לא עבר הרבה זמן ואני כבר מתחיל להרגיש את השינוי לטובה, אני צוחק כמו שלא צחקתי הרבה זמן, אני רוקד כשיש שירים טובים ברדיו ואין אף אחד מהצד שטוען ש"זה מוריד לו", אני זורם עם הדברים שאני רוצה לעשות ואין אף אחד שינסה להניא אותי מזה. פתאום אני מדבר באופטימיות שלא דיברתי כבר שנה, פתאום אני הולך להרצאות ומקשיב נהנה ומשתתף, אני מדבר עם אנשים אקראיים ברכבת ונהנה מכל רגע, אני לאט לאט מגלה את עצמי מחדש.
