את יודעת? כמעט נשברתי בסוף שבוע הזה...
בעצם לא, את לא יודעת, אם היית יודעת זה היה כי נשברתי, לא כי כמעט נשברתי...
הייתי אצל סבתא, אז הייתי קרוב אלייך יחסית, או לפחות לבית שלך, ותהיתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מופיע אצלך, אם היית נחמדה אליי או מגעילה? אם היינו מתחבקים או סתם נעמדים? אם היית לבושה יפה או סתם בגדי בית? אולי בכלל הייתי מגיעה והיית במקום אחר, אולי הלכתם לאכול ארוחת שבת אצל אבא שלך, והשולחן יפה וערוך בבית שכולו צועק עושר, ואבא שלך היה מתבדח בציניות על משהו, ואם האחיין שלך היה אנרגטי או רגוע, אולי הוא היה מסתובב בבית ממלמל שמות של אנשים בקול, אולי היה קורא לי "הד! הד!" כמו שהתחיל לפני שנפרדנו רק לחשוב עליו שובר לי את הלב...
אז חשבתי עלייך הרבה, גלגלתי אינספור אפשרויות עלייך בראש...
ואז בלילה באמת היה קשה, חלמתי עלייך, זה לא קרה מאז הפרידה, חלמתי שאני איתך בחדר את שוכבת על מיטה ואני יושב על הקצה שלה, כמו שהיה כשרק התחלנו לצאת והתביישתי ממך, היית נראית מדהימה, משהו בך זהר, ללא ספק בחלום היית יותר יפה וסקסית ממה שאת במציאות, יכול להיות שככה המח שלי מאחסן את דמותך בראש, שאלת אותי למה אני לא מחבק אותך... ורציתי את לא מבינה כמה רציתי אבל גם בחלום ידעתי שאסור לי, שזה יעשה לי רע, וניסית לשכנע אותי שם בחלום, ורציתי להפסיק, רציתי להתעורר אבל לא יכולתי, לא היה דלת לא היה חלון, אולי המח שלי יצר את החדר הזה ככה מסיבה מסוימת, בחלום שלי זה הרגיש כמו שעות, שעות ארוכות שאני יושב לידך מת להתקרב אלייך מת לחבק אותך, ואת נראית כל-כך יפה וכל-כך רציתי להיות לידך שפשוט שכחתי, או לא זכרתי שם בחלום את על מה שעבר עליי איתך, שכחתי איך התייחסת אליי ושכחתי שפשוט לא אהבת אותי, רציתי לצאת, אני זוכר שפקדתי על המח שלי להתעורר כי בשלב הזה זהיתי שאני בחלום, ולא התעוררתי, אולי כי צד במח שלי לא רצה להתעורר, צד במח שלי רצה להיות לידך...
התעוררתי באיזה שהוא שלב, ישבתי בחדר החשוך ונאבקתי בזיכרון, נאבקתי להזכיר לעצמי שזה היה רק חלום, שלא היית לידי באמת, שאין סיבה להמשיך לחשוב עלייך הרי עברתי את השלב הזה בפרידה, המחשבות שתוקפות ולא מרפות, הייתי שם והתקדמתי מעל זה, אבל לא הצלחתי הרגשתי כאילו הייתי לידך כאילו דיברתי איתך וחיבקתי אותך, וכאילו נפרדנו שוב מחדש...
את כבר לא חסרה לי כמו שהיית בהתחלה, את חסרה לי יותר במובן של תחושה, תחושת שייכות, תחושת אהבה, גם אם זה היה מזויף וגם אם אני לא באמת מכיר תחושות אמתיות כאלה.
אני הבטחתי לעצמי שלא אכתוב עלייך שוב ושלא אפנה אלייך יותר אבל כבר יום שלם שאת לא יוצאת לי מהמחשבות, יום שלם של פלאשבקים וזיכרונות קשים, ולא הייתי ככה אני נשבע לך, לפני אותו סוף שבוע, לפני שישנתי אצל סבתא והייתי קרוב אלייך, כי הבעיה שאני חי את הרגעים האלה מחדש, מיקי תמיד אמר שזה יכולת מיוחדת אצלי אבל זו גם קללה, אני מדמיין אותך ואני מרגיש הכל מחדש, כאילו זה קורה שוב, אני מרגיש את הרגשות שהיו שם כלפייך אני מרגיש התרגשויות כשהיית במקרים נדירים מגיבה אליי באהבה, אני מרגיש את החום שלך מחבק אותי, אני מרגיש את השיער שלך אחרי שהיית שמה עליו איזה שמן מרוקאי והיית מלהבת מכמה הוא רך ומשכנעת אותי ללטף אותו קצת, הייתי רוצה שזה יפסיק המחשבות האלה, והכי בא לי להפסיק לבכות באמצע הרכבת ובא לי להתחיל לחיות אבל אני לא מצליח לעשות את זה...
זה גם לא כל-כך מגיע לך האמת, לא מגיע אלייך שאמשיך לחשוב עלייך, לא מגיע לך שאבטל דייטים בגלל שאת במחשבות שלי, תוך כדי שאני כותב לך מישהי מדברת איתי מאיזה אתר היכרויות אבל אני עונה לה כשאני חושב עלייך וכמו שלא מגיע לך שאחשוב עלייך, לא מגיע לה שאדבר איתה כשאני חושב עלייך.
רק כדי להוכיח לך שהייתי מאחורי זה, לפני סוף השבוע הזה התכוונתי לכתוב קטע על חוזק, חוזק שקט שמגיע מרוגע אישי... למה? למה הייתי צריך לחלום עלייך למה הייתי צריך לראות אותך בצורה כל-כך מדויקת בראש שלי?
אני יודע שאין לך שליטה על זה, וממילא אני לא באמת כותב לך אלא לשאריות דמותך שנשארו לי בראש, אבל יש לי רק בקשה אחת לדמות הזאת, תעצרי, תפסיקי לחיות לדבר לנשום לפתות, פשוט תהיי דמות, תלכי ותעילמי ותתחילי להיות חלק מהעבר, כי אני רוצה להתקדם מעבר אלייך ואני רוצה להתחיל לחיות בלעדייך אבל אם הזיכרון שלך יישאר חי בראש שלי זה לא יקרה, הייתי במצב טוב לפני זה ואני רוצה לחזור לזה, בבקשה תעצרי. תהיי כמו תמונה ולא כמו וידאו, ולאט לאט תיעלמי לי. אם אפשר מהר זה גם טוב...