זה לא באמת עובד...
נשבע שאני מנסה, בכל הכוח שיש לי אני מנסה...
אני לא רוצה להרגיש את הצורך הזה, הוא פשוט חזק ממני, אני לא רוצה לרצות קשר
אני רוצה קצת לבד... אני רוצה להתחזק, אני רוצה לבנות את עצמי, אני רוצה ליצור אני רוצה לפרוח.
אבל כל פעם מחדש, כל פעם מחדש אני שוקע לזה...
ההרגשה המוזרה הזאת, לפעמים אני קורא לה בדידות אבל לפעמים אני מרגיש קצת רע לקרוא לזה בדידות, הרי יש אחרים שבודדים יותר, הרי אני לא במצב נוראי, פשוט לא אידאלי.
אבל אותה הרגשה שוב באה, פותחת את הדלת, מכניסה ראש ושואלת בחיוך "אפשר להיכנס?" אני מסביר לה שלא מתאים עכשיו... שאני צריך קצת לקדם דברים בחיים שלי, אני צריך ליצור מודל למיטה שאבנה, אני צריך לחפש התנדבויות , אני צריך לחקור על תארים שאולי אתחיל ללמוד, אני צריך לעשות דברים.
אבל היא חצופה, היא פשוט פותחת את הדלת ומתיישבת בספה השנייה, היא יושבת שם מחייכת ומסתכלת עליי.
אני ממשיך לעבוד, מחליט שאני לא נותן לה להסיח את דעתי, אני נכנס לאיזה אתר, סתם לראות איזה אדומה ששלחו לי, היא מתחילה לדבר, לספר לי על היום שלה, מה היא עשתה כשהיא לא הייתה לידי, איזה אחרים היא הפילה, אני ממשיך לעבוד, פותח עוד חלונות שאצטרך לקרוא אחר כך.
היא מתחילה לבכות, דורשת תשומת לב ומדברת על כמה שחסר לי קשר זוגי בחיים, ואני מנמיך את מסך המחשב ומקשיב למשהו שהיא אומרת, היא מדברת על זה שאין לי חברים שאיתם אני יכול לצאת לברים, אני מנפנף אותה בביטול ואומר שתמיד הייתי ככה, אני מרים את מסך המחשב ומנסה לחזור לעבוד אבל היא לא עוצרת משטף הדיבור שלה.
פתאום היא מתחילה לדבר על כל מיני אנשים שהתרחקתי מהם, היא מזכירה לי פדיחות שהיו לי, בנות שפספסתי בגלל מהלך מפגר.
אני כבר עוצר ומבקש ממנה לצאת מהדירה שלי לעזאזל...
היא מסתכלת עליי נעלבת ונעמדת, אני מרגיש הקלה שאולי הפעם היא הבינה והיא תעזוב אותי, אבל היא קופצת עליי, אני מרגיש את כובד גופה עליי ובתנועת אינסטינקט תופס אותה, הידיים שלי עכשיו מחזיקות אותה מהתחת, והוא קצת נעים לי.
היא מחייכת חיוך ממזרי, ואני ממלמל "די... תלכי מפה"
היא מתקרבת אליי, אני משותק מהסיטואציה, היא שוב פה לידי, כל-כך קרובה, כל-כך מפתה, היא רוכנת אליי לאוזן ומתחילה לדבר על הראשונה, היא מזכירה לי רגעים טובים שהיו לי איתה, מזכירה לי שהרגשתי שלם פעם.
דמעה אחת השתחררה מהעין שלי והתחילה לרדת לי במורד הלחי, היא קלטה שזה עובד לה ונישקה את הדמעה, אחר כך המשיכה לנשק את הלחי והתקרבה אליי לפה, הנשיקה הראשונה בפה נתקלה בפה חתום, והיה כל-כך מפתה לנשק אותה חזרה, לשאוב את השפתיים שלה אליי, להכניס את הלשון שלי לפה שלה.
היא התרחקה והמשיכה לדבר על הראשונה, היא הזכירה לי כמה אני מרגיש לבד, כמה אני מרגיש לא מוצלח.
התייאשתי ונישקתי אותה, תפסתי לה את הראש וקירבתי אותו אליי, היא פלטה אנקת צחוק ושביעות רצון ונישקה אותי חזרה, בכיתי, הדמעות לא נשלטות כבר, הזיכרונות מהראשונה מציפים את הראש, הפחדים העמוקים התעוררו וצפו, ונישקתי אותה, העיקר שהיא תשתוק
השכבתי אותה על הספה והתחלתי לנשק לה את הצוואר, היא תפסה לי את הראש והעבירה ידיה בשיער שלי, הצטמררתי ונשכתי אותה קצת בצוואר, היא פלטה אנקות עונג והמשכתי..
היא הורידה לי חולצה, הורדתי לה חולצה.
נישקתי אותה בבטן, בחזה, ובכל מקום שיכולתי היא ליטפה אותי בכל מקום שולחת רטט לאורך כל גופי, היא חזרה לדבר, הזכירה לי מה ניסיתי לעשות פעם ולא הצלחתי, הזכירה לי שאני לא באמת רואה טעם לחיים האלה כמו שהם, הפסקתי לנשק את הבטן שלה והסתכלתי עליה עמוק בעיניים, והן מיד התמלאו דמעות, הידיים שלי התחילו לרעוד.
היא קמה ומשכה אותי לחדר שינה.
התפשטנו.
שכבנו.
גמרנו.
אני שוכב במיטה, מרוקן, בוכה בלי קול והיא מחבקת אותי, עוטפת אותי ומחממת, מנחמת מאוד.
אני מעביר לה יד על הגב, מלטף קצת ושורט קצת, אני יודע מה היא אוהבת, אני מכיר אותה טוב, אני יודע מה גורם לעיניים שלה להתערפל, אני יודע מה מכעיס אותה, אני יודע מה היא רוצה כמעט תמיד, דיברתי איתה שנמאס לי, דיברתי על זה שזה כל פעם חוזר אליי, שאני לא יודע אם אי פעם אוכל לחיות בלי זה.
חיבקתי אותה חזק ונתתי לחום שלה לחמם אותי, אבל ידעתי שהרגע קרב.
ידעתי שהיא עוד רגע הולכת, היא תלך להציק למישהו אחר, אם יהיה לה מזל היא תשכב גם איתו, היא תשבור גם אותו, היא תהרוס לו ערב או אפילו יום.
אם יש לו מזל, הוא ינעל את הדלת.
היא הורידה יד אחת ממני והתרחקה.
לחשתי לה "בבקשה אל תלכי, תישארי עוד קצת"
"אני צריכה ללכת" השיבה וחיפשה את החזייה שלה.
"לעזאזל איתך! מה יש לך!" צעקתי בזמן שהיא התלבשה "כל פעם מחדש זה קורה, את באה כשאני לא רוצה, אני מנסה להתעלם ממך, ואת מתעקשת, ואז אנחנו מתקרבים יותר מדי, את מנחמת ומחממת אבל תוך שנייה הולכת ומשאירה אותי מרוקן, את חייבת להפסיק עם זה. לא הספקתי כלום היום..."
"חמוד קטן..." היא התקרבה אליי שוב ליטפה לי את הסנטר ולחשה "זה מה שאני עושה" היא רכסה את הז'קט ושמה יד על ידית הדלת.
"בדידות!" קראתי אחריה.
היא הסתובבה אליי מחייכת חיוך ממזרי.
"בבקשה אל תחזרי" אמרתי מיואש.
היא יצאה.
חזרתי לספה, המחשב פתוח, הדפדפן עוד מראה כמה עמודים שהייתי אמור לעשות משהו, לא היה לי כוח, הייתי מרוקן נפשית, יותר מדי זכרונות עלו היום, יותר מדי מחשבות שליליות.
"אני כבר לא אספיק כלום היום..." חשבתי לעצמי.
"עוד פרק על 'איך פגשתי את אמא' ואני הולך לישון... מחר יום חדש."
