המסע שלי

תמיד אחרי מפגשים כאלה אני מתחיל לעבד, המילים נרקמות בראש עוד בנסיעה חזור מאיפה שלא הייתי, המשפטים מתחילים לתפוס צורה אני מתמקד בראש על מה שאני רוצה לומר, על איך אני רוצה לתאר משהו...
ידעתי שהתיאור של המפגש המדהים הזה יהיה בצורת רגעים (אני ממש אוהב לתאר רגעים) בגלל שהתמונה הכללית מעורפלת, כל מפגש איתה תמיד טובל בכל-כך הרבה רגשות חיוביים שהכל מתערפל וקשה לאחר מכן להפריד את הכל בראש, אבל הרגעים... או הו..
*
החניתי את הרכב, כמובן שהתחלתי להיות לחוץ, התרגשתי ולא ידעתי איך להכיל את עצמי כל-כך, משחקים בפלאפון סיפקו לי בריחה אבל כנראה שהפסדתי בכולם כי כל רגע ראשי קפץ כדי לבדוק אם היא באופק.
*
כשהיא הייתה באופק יצאתי לקראתה ואם בדרך כלל אני לא מסתכל ישירות אליה כשהיא מתקרבת אלא מסתכל לצדדים קצת, לא לבהות לא להביך, הפעם... בהיתי.
אדום, זה מה שראיתי, אני כל-כך אוהב אדום, זה מהפנט אותי, זה מעיף אותי...
ואז היא התקרבה והבחנתי במחשוף...
*
חיבוק, נעים, עוטף וחם.
*
הלב שלי נפל כשהבנתי את הטעות שלי, והבנתי כמה זה מפגר, מבחוץ הייתי מחויך ולקחתי את זה בסבבה, אבל מבפנים, הרגשות התפרצו, הכעס על עצמי חזר לשחק את התפקיד שלו, ניתחתי אחורה מהלכים כדי להבין איפה הייתי מפגר, הילדותיות שבי נסקה וגרמה לי רצון פשוט לבכות בצרחות ילדותיות לצרוח "אני רוצה הביתה".
ואז הקול השפוי התחיל לדבר, הקול שמנהל אותי במצבי חירום עוד מתקופת הצבא, הקול שמנהל אותי בכל פעם שאני צריך להיות קר רוח, הקול נכנס לחדר שבו כל השאר הקולות צועקים ועשה קצת סדר, צייר על הלוח את המפה של העיר בראש, התחיל לחשב זמנים, מחירים, הוציא מהזיכרון כמה עצות שהביאו לי, לקח כמה פרטים יבשים מפה ומשם, צייר טבלת יתרונות וחסרונות, והגיש דו"ח מפורט עם מסקנה ברורה.
עדיף לא לרדוף אחרי התכנון המקורי, עדיף להתאים את עצמי למצב.
הקולות נרגעו, השתלטתי על הסערה הפנימית, ליטפתי לה את היד (חטפתי צמרמורת) והמשכנו הלאה.
*
היא מרימה את היד לצלם תמונה, אני קצת מתכווץ בפנים, לא אוהב צילומים, אבל אז אני רואה אותי ואותה על הצג, ואני כל-כך גאה שאני באותה תמונה איתה...
*
יושבים בפארק, אוירה נעימה, אני לא מצליח להפסיק לגעת בעור שלה, מהופנט ממנה, בוהה לסירוגין במחשוף שלה, אומר לה כמה היא מטריפה אותי, ואז הייתי קצת חצוף והיא אמרה שבמצב אחר הייתי מקבל סטירה, מהרגע שהיא העלתה את המילה סטירה, עקצוץ הופיע לי בלחי, הרצון נזרע להרגיש את היד שלה על הלחי שלי.
*
מהלכים בשביל בדרך חזרה לרכב, היא מחזיקה לי את היד.
אני עף, מתרגש, נלחץ וגאה.
*
ביקשתי משהו.
ביקשתי גרוע.
והיא התחילה להסביר לי איך ראוי לבקש, איך להיות במקום שראוי לי ולא להניח שהתשובה לבקשה תהיה כן, ניסיתי להצליח לבקש באמת שניסיתי, בניתי את המשפט בראש, סידרתי את המילים, הורדתי את המילים שהיא הסבירה לי שלא מתאימות, חיברתי מילים יותר מתאימות, אבל לא הצלחתי, הכל התערפל השורה של המילים התקמטה מההתרגשות, המילים שהורדתי חזרו פתאום למרכז הבמה, ניסיתי להוציא מילים מתאימות אבל גמגמתי המון, ואז פתחתי את העיניים ו... Game Over, כשפתחתי את העיניים ראיתי רק את העיניים שלה, הן חדרו לי עמוק ללב וכל מה שרציתי לומר נהרס, לא הצלחתי לומר כלום, כל התכנון, כל המילים התפרקו בגלל העיניים שלה, ואז הפה שלה האיץ בי לבקש שוב ומכל הלחץ, העיניים והכל יצא לי את אותו משפט שמראש היה לא מספיק טוב, אין לי מושג איך מכל זה זכיתי בנשיקה בסוף...
*
עוד צומת דרכים בגלגול הפגישה וכל-כך שמחתי שהיא הסכימה לתכנון הפשוט יחסית, אני אוהב פשטות, ושמחתי שבסוף עשינו ארוחה קלילה שלוקחים לרכב ואוכלים במקום שקט...
*
באחת הפעמים שתרגלנו בקשה העקצוץ בלחי שלי היה כבר בלתי נסבל, הוא גדל וגדל והתעצם ורציתי כל-כך שהיא תגאל אותי ממנו, ופתאום בזמן שהיא מחנכת אותי איך לבקש נשיקה, בניתי משפט בראש ופשוט ביקשתי סטירה, המבט על הפנים שלה היה שווה את הבקשה שלא נענתה, והעקצוץ רק התגבר ונותר בלי מענה.
*
הצלחתי לבקש יותר טוב,
קיבלתי נשיקה, קיבלתי הכוונה, הנשיקות שלי הוציאו ממנה קולות, הקולות שלה הטריפו אותי עוד יותר, החזקתי אותה חזק, רציתי לקרב אותה כמה שיותר אליי, רציתי להרגיש אותה כמה שיותר, הידיים שלה פלשו לי מתחת לחולצה, סוחטות ממני אנחות מגבירות את הטירוף שלי אליה, האצבעות שלה הגיעו לי לפטמות, ובתוך שנייה הגניחות שלי מזכירות בחורה חרמנית אבל אין לי שום שליטה על זה, ופתאום הידיים שלה יצאו מהחולצה והתחילו לפרום כפתורים, קפאתי, היה לי קשה, לא כל-כך אוהב שמתרכזים ככה בגוף שלי, והמבט שלה בלע את כל התגובות שלי, את הקיפאון, את הלחץ את המבוכה והרעד, ניסיתי להעביר את זה ולנשק לה את הצוואר בזמן שהיא מתעסקת לי בחולצה, אבל בלי מילים היא הבהירה לי מה היא רוצה, ונסגתי אחורה.
*
בלי חולצה,
הצלחתי להתגבר על המבוכה כנראה כי השריטות התחילו, האצבעות שלה שרטו אותי, כל הגוף שלי היה נתון אליה וכל כולי רצה עוד ממנה.
*
טבעת.
עיצוב של עלים.
תמים, נכון?
נראה אביזר אופנתי רגיל, נכון?
אז לא.
ברגע שהיא הורידה את הטבעת כל היחס שלי לטבעות השתנה.
החוד של הטבעת שרט אותי, קרע אותי, דקר אותי, קיפל אותי, יד אחת שלה עוברת עליי, ויד שנייה שלה מרתקת אותי למקום שלי כי הנטייה שלי זה להתקפל לתוך המגע שלה, תחושות מעורבות הציפו אותי, פחד שהיא תוריד לי פטמה, ביטחון בה ובניסיון שלה, רעד מהכאב, ועפתי גבוה, וצללתי נמוך, אני כבר לא יודע איפה הייתי ומה קרה לי שם אבל אני יודע שלא הייתי שם.
*
היא רצתה שלא אזוז, לא הצלחתי, הכאב היה מכווץ וכל הגוף שלי הגיב אליו, לא הצלחתי להשאיר את החזה מתוח כשהטבעת הזאת עוברת לי על החזה ואני מרגיש שהעור נקרע לי, לא הצלחתי להישאר יציב כשהחוד נתקע לי בכתף והיא לחצה אותו חזק וממש הרגשתי שכבת עור אחת נחדרת, הכאב היה חד, צורב, אחר מכל מה שהרגשתי עד עכשיו ולא הצלחתי לא לזוז.
חטפתי סטירות מאפסות, ודרישה לא לזוז.
עוד שריטה עוד התכווצות.
היא הצמידה אותי לאחת הדפנות, אמרה לי להישען עליה אולי ככה לא אזוז.
עוד שריטה עוד התכווצות.
היא תפסה לי את הצוואר ובצורה המדהימה שלה בעזרת 2 אצבעות עדינות, מבלי שהיא בכלל תנסה כל האוויר שלי נעלם בבת אחת, היא דיברה איתי שם במצב הזה, אמרה לי לא לזוז, להכיל אותה, לספוג את הכאב היא שחררה אותי משחררת לי אויר, וחזרה לשרוט.
זזתי.
התעשתתי, תפסתי את הצד, את התקרה נשענתי על הדלת והחזקתי את עצמי חזק, המבט שלי השתנה לרצון החזק הזה לא לזוז בשבילה, והיא ראתה וקירבה את הטבעת אליי.
שריטה אחת, לא זזתי.
שריטה שנייה, רק קולות בקעו ממני.
שריטה שלישית בדיוק במקום בו הייתה שריטה קודם. התקפלתי.
*
היא החזירה את הטבעת לאצבע תפסה לי את הלחיים ואמרה, "אתה יודע שזה כלום, זה רק הטבעת שלי, זה רק פרומו למה שיגיע, אתה חייב לא לזוז"
נשברתי.
היא ביטאה את הפחד הפנימי שלי, לא ידעתי איך היא ידעה שזה מה שאני חושב בפנים, אני יודע מי היא, ואני יודע שהכאב הזה הוא כלום בשבילה, וניסיתי לא לזוז, באמת ניסיתי אבל לא הצלחתי, ניסיתי להכיל בשבילה.
הדמעות עלו בצורה בלתי נשלטת, הרעד בגופי התגבר, ובכיתי את הכול החוצה.
בכיתי את הפחד לא להיות מתאים לה, בכיתי את הידיעה שזה כלום ואת ההרגשה שאני לא מספיק טוב, התביישתי בעצמי על עוצמת הרגש שעלתה בי ועל המהירות, רציתי שהיא לא תראה אותי ככה, רציתי להיעלם, אבל רציתי כל-כך להתאים לה רציתי כל-כך להיות ראוי ובמשפט אחד היא הציפה את הכל בבת אחת.
הרגשתי שהיא תיעלם לי, שהיא לא תרצה יותר.
אבל הפוך קרה.
הזרועות שלה חיבקו אותי, המגע שלה הרגיע, ההוראות שלה איך לנשום עשו בי פלאים, הליטוף שלה חימם אותי והצלחתי להירגע.
היא הביאה לי את שאר הארוחה שננטשה באמצע, וחזרנו לאכול, ואז הרגשות חזרו אחרי כמה ביסים מרגיעים ולא הצלחתי לאכול שוב, למשך שאר הפגישה הם עלו וירדו ובכל אחד מהם היא טיפלה בצורה מהממת, עוטפת, מנשימה, מרגיעה במילים כמו "אין בעיה, אם תזוז אני אקשור אותך פשוט"
*
אחרי כמה דקות של רגיעה, חזרתי לחבק אותה, הרעב אליה שהיה שם תמיד קיבל שוב את הביטוי..
רציתי לבקש את זה, זה עבר לי בראש.
פחדתי לבקש את זה, כי לא רק שאני לא יודע לבקש טוב ועוד לא באמת חונכתי לזה.
פחדתי לחצות קו.
אבל רציתי.
מאוד.
למזלי היא ראתה את זה ושאלה אותי מה אני רוצה לבקש.
אמרתי לה שהיא יודעת.
היא דרשה לשמוע.
אני לא יודע איך ביקשתי, לא יודע אם זה היה בצורה מספיק טובה.
היא אמרה משהו, שמעתי אותו בערפול מההתרגשות, לא הצלחתי להבין מה, אני חושב שגמגמתי ואז היד שלה דחפה את הראש שלי למטה, התרגשתי, ירדתי על ברכיי, התקרבתי, לא האמנתי שזה קורה, כל-כך לא האמנתי שלא הורדתי לה את התחתונים, הייתי קרוב, רציתי כל-כך רטטתי מההתרגשות, ואז היא אמרה לי שזה לא יקרה אם לא אוריד לה.
עדיין לא האמנתי שאזכה, הורדתי לה את התחתונים, ועד הרגע שהלשון נגעה בה, עד שהרגע שהטעם שלה מילא את פי לא האמנתי שזכיתי.
*
החלפנו תנוחה, מעניקים לי גישה יותר טובה, לא עניין אותי כלום, רק היא, רק ללמוד אותה, רק לענג אותה, אני הייתי רק לשון, לא היה אכפת לי כמה זמן אהיה במצב הזה, גם שכחתי שבכלל יכולים לראות אותנו עד שהיא הרימה לי את הראש וביקשה ממני להסתכל, הקולות שהיא הוציאה גרמו לי להתמכר מיד, הגניחות והאנקות שלה היו מדהימות, הראש שלה תפס אותי וכיוון לי את הקצב הלשון שלי ריקדה וניסתה לשמור על אחידות, ניסתה ללמוד אותה. ניסיתי להרפות את הראש ולהתמיד בלשון, שהראש יזוז על פי הקצב שהיא מכתיבה אבל לא הצלחתי כל-כך להרפות, נכנסתי לטירוף מהתנועות שלה שמכוונות אותי, הגניחות שלה התגברו והתגברו עד שהיא נרגעה והרימה את ראשי.
*
התחלתי לעכל את מה שקרה התרגשתי ממש חזרתי לשבת לידה וחיבקתי אותה חזק חזק, היא חזרה קצת להכאיב לי ושוב זזתי, ושוב הרגשות האלה עלו וירדו שוב חששתי שאני לא מצליח להיות מספיק טוב, שוב נבהלתי שלא אצליח להיות מספיק טוב, ושוב היא הרגיעה אותי, שילבה ברגיעה מגע וכאב, מעיפה ומנחיתה.
*
חיבקתי אותה, החזקתי אותה, רציתי עוד ממנה, עוד מהקול שלה עוד מהמגע שלה, עוד מהכאב שלה אבל השעה כבר הייתה מאוחרת, ונאצלתי ללכת.
*
מחכה כבר לפעם הבאה.