הימים האחרונים היו קשים,
טלטלה לכאן וטלטלה לכאן, התחלה חדשה שנפסקה, והתחלות ישנות שצצות, לא מעט מצאתי את עצמי מותש ומובס.
אבל יש משהו שנשאר שם ברקע כמו עוגן, או יותר נכון כמו אחת היתדות שמטפס הרים תוקע במהלך הטיפוס, עוגן הוא כבד ומאסיבי וחזק, יתד היא קטנה שקטה אבל מחזיקה את המטפס.
היתד הזאת זאת היא
היא נשארה שם, ברקע, נוכחת אבל לא נוכחת, נותנת מילה קטנה ומחזירה אותי לאיתני.
עם כמה שהימים האחרונים היו קשים, מצאתי את עצמי שר ברכב,
עם כמה שהימים האחרונים היו מלאי טלטלות מצאתי את עצמי מצליח לעשות קצת מדיטציה.
הרבה מזה בזכותה.
ואיכשהו, בלב הימים הקשים זה קרה.
מצב ה"היפר תשומת הלב לפרטים" נכנס לפעולה מהרגע שהיא קמה, בתנועת יד חלקה היא אספה כרית מהספה וזרקה אותה על הרצפה, ידעתי מה הולך לבוא וליבי התחיל להחסיר פעימות, היא אמרה לי להיעמד ליד הכרית, ואז סימנה לי לכרוע ברך כשהברכיים על הכרית, היא ניגשה אל השידה ולקחה משהו, השיער שלה מתנופף אחריה, הידיים שלה פותחות מגירה, ראיתי הבזק צבע אדום ומיד הרכנתי את ראשי, לא רציתי לראות, חששתי שאני טועה, רציתי להיות צודק אבל חששתי שאני טועה, היא אמרה כמה מילים, יפות, נוגעות,
"אתה ללא ספק הוכחת שזה מגיע לך" שמעתי, ואז הרגשתי קולר מונח על צווארי. אני קופא, לא מסוגל לזוז, לא מעוניין לזוז.
כמה משחקים עם הגדלים והוא יושב עליי בול.
ברגע שהיא מסיימת אני מסתער על הרגליים שלה ומחבק אותן חזק, אני מובך, גאה, נרגש, לא יודע מה לעשות עם עצמי אז אני מחבק ומהדק את החיבוק.
הרגע הזה טבול בלטי ובאופי המהפנט שלה, היכולת שלה להכניס כל-כך הרבה משמעות בלי הרבה רעש וצלצולים, היכולת שלה לעשות כמה תנועות ולהזיז אותי עמוקות, היכולת שלה לומר מילה או 2 ולגעת בי עמוקות,
ככה,
בשקט הנעים הזה,
ובאינטימיות הקטנה הזאת,
היא קילרה אותי.
תודה לך, על הזכות הענקית שנפלה בחלקי שאת בכלל בחיים שלי,
תודה על המסע שאת מעבירה אותי,
תודה על המוזיקה הכל-כך שונה שיש במסע הזה,
תודה פשוט על הכל.
