אדומה

בד"כ אני שונאת כותרות ונמנעת מהן. הפעם, אני בוחרת לכתוב כאן תחת כותרת.

ביום שישי נפטר מודל החיקוי שלי לאיך שגבר אמור להיות ולנהוג באשה, אבא שלי. לא, הוא לא היה סאב או דום, ככל הידוע לי. הוא כן היה ג'נטלמן מהסוג הישן, כזה שרואה גברת ומתייחס אליה כאל כזו; פותח דלת, מציע לשבת. אמא שלי לא ידעה מה זה לבקש עזרה ולא לקבל אותה. כשהיה צריך להסיע אותה או לקחת אותה, הוא תמיד היה שם בשבילה. הוא עבר דרך החיים האלה בתור אחד שקודם כל נותן כבוד, גם אם לא בטוח שיקבל אותו בחזרה.

בעשרת החודשים האחרונים של חייו הוא נאבק על כבודו, נאבק מול כח שכמעט ואין לשלוט בו. עד יומו האחרון הוא לא ויתר על כבודו, על השליטה העצמית שלו ,על ההומור שלו, על המודעות לסביבתו. הוא נפטר כשאמי לא לצידו, אולי כי היא לא הייתה נותנת לו ללכת, כך אמרה גם בעצמה. ואני? אני עליתי על הטיסה הראשונה ולא הספקתי. הוא נפטר שעה אחרי שהודיעו שצריך להגיע לבית החולים, לי לא היה סיכוי.

כל מה שהיה יכול להיות לא בסדר בזמן, היה לא בסדר. אם היו מודיעים יום לפני, הייתי עולה על טיסה ישירה. אם היו מודיעים שעתיים לפני, הייתי עולה על הטיסה דרך אוסטריה. אבל מה לעשות, הודיעו מתי שהודיעו. ואז למחרת הטיסה התעכבה בשעתיים וחצי, והצלחתי לצעוק על המכס בפריז, לעשות ביטחון לעצמי ולגרור את המזוודה בכעס ברחבי הטרמינל.

הדרישות שלי מהגבר שלי קשות, לא מתפשרות. קשה לרצות אותי ועם זאת, כמה שזה אירוני, לא בלתי אפשרי. ככל שאני מגלגלת אותן בראש, כך אני מבינה יותר ויותר שהן נבנו על בסיס אישיותו של אבי. כמו למשל שאני רוצה שהגבר שלי יאסוף אותי וייקח אותי. לא בניצול, לא כל הזמן, כשצריך. שלא יהיה דבר כזה לבקש פעמיים. לקחת את הקניות ולא לתת לי לסחוב, גם אם אני נורא עצמאית, כי הוא יודע שוואלה כבד לי. לנשק, ולחבק ולדעת לבוא להשלים אחרי שרבים, גם אם לא תמיד זוכרים מי טעה ומי צדק. בעצם, לך לקראתי ואלך לקראתך. באמת נשמע כמו יחסי שליטה.

החושים שלי עובדים שעות נוספות מאז הידיעה על מותו. הנחישות שלי מתחזקת והולכת, וקורה שאני נבהלת מעצמי עד כמה אני חזקה. אני רואה מה לקחתי מאמי, אשה קשה לכל הדעות, ורואה גם איך סובבתי את זה על מנת שיתאים לי. אני טובה בלסובב, זה אחד הדברים הכי מסוכנים בי. כל דבר אדע לסובב כך שיראה בסדר, שיהיה מוצדק, שיתאים לכסות על בגידה (לא שלי, אני לא בוגדת). קשה להסביר ואני בוחרת שלא. מי שמכיר אותי, יבין בסופו של דבר וידע להתרומם מעל זה.

אני נמצאת בפני הזדמנות שלא חלמתי שתקרה. מצאתי את שרציתי. כנראה שקיבלתי את משאלתי. בינתיים יש שם את המרכיבים הנחוצים, האנשים הנחוצים, ראש שעובד בתיאום מושלם עם הלב, כך שאין ניגוד אינטרסים. השאלה היא האם אדע לבנות מזה דבר מה יותר גדול, יותר מתאים, יותר רך. תעזור לי?