אדומה

אני עוטפת את עצמי במוזיקה כהגנה מפני החום הכבד שכבר מתחיל לרדת ככל שמתקרב ספטמבר- תחילת הסתיו בסין. סתיו אמיתי, לא סתיו בכאילו. העונה האהובה עליי.

אני במטרו, בדרך לעבודה. בפנים הכל רוחש ובוחש, חי, בחוץ הכל אבן, רצינות, שחור מכף רגל ועד ראש. כמה אירוני שאלו ה"מדים" שלי בעבודה. שחור חובה- אין בעיה 😄

יש לי סוג של פנטזיה; לפגוש בעבודה עבד שרק לפני זמן מה כרע על ברכיו מולי. לראות את ההפתעה על פניו כשיראה אותי, האדם האחרון שציפה לפגוש במקום כזה, כ"כ לא צפוי אך עם זאת הוא יחשוב בינו לבין עצמו על איך הוא לא חשב על זה לפני כן?? ואני אחייך ואורה לו שרק איתי הוא הולך לדבר ושיזדיין בסבלנות וכשיגיע הזמן אוביל אותו אליי ואתן לו את אחד המבטים שכ"כ מפחידים את הסינים פה. יעמוד לו רק מעצם הידיעה שאנחנו אחד מול השנייה וזה אמיתי ועמוק בפנים הוא מבין שבכל רגע נתון הוא יכול לקבל פקודה שקטה לרדת על ברכיו, והוא יצטרך לבצע. רק המחשבה על זה גורמת לי לחייך לעצמי בדרכי השקטה למעוז חפצי.

במחשבותיי משוטט לו נשלט. הוא עדיין לא מצא פינה נוחה ו/או מתאימה להיכנע לי בה, אך זה לא מפחיד אותו. הוא יודע שהוא רוצה ואני יודעת שהוא רוצה, וזה אמור להספיק. מעניין עד כמה הוא חושב שהוא מכיר אותי 😄 בשנים האחרונות השלמתי תהליך הפשרה רגשי והיום אני כולי רגש, חיה ונושמת את כל מה שסביבי. האם ידעת זאת? האם ניחשת זאת?

אל תגלה לי את הפחדים שלך, את נקודות החולשה, איך לשבור אותך, אני רוצה לחוות אותם בעצמי. רוצה לראות את האישונים מתרחבים, את הגוף נדרך, מוכן להכל. או כך הוא חושב. אני רוצה שתסתכל לי בעיניים כשאתה נכנע לי, שתרגיש עמוק בפנים שזה בסדר להיות חלש לידי כי אני שם איתך. הרי במקום שבו אתה חלש אני חזקה. סוג של ניגוד, סוג אחר של השלמה.

אני משקיעה מאמצים למצוא מועדון בבייג'ינג, מתברר שיש משהו. מאוד בשקט, מאוד סודי. מאוד לא קל למצוא אותו. אבל אני לא מוותרת; עם מילון, מחשב והיגיון אני מנסה לפענח איפה זה לעזאזל. כשאמצא אני יודעת שארגיש סיפוק אדיר, אבל אז גם יגיע השלב הבא- ללכת לשם. אני מקווה שלא אעשה זאת לבד, לחוויה כזאת צריך שותף. קדימה לפיענוח!