למרות שתמיד חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה, באה השנה האחרונה והכל מרחף באוויר.
אני כל הזמן קוראת על "מלחמות" בין רווקות לקשר, ולא מצליחה לבחור צד, למרות שחוויתי את שניהם.
אולי בהקשר הזה, בדס"מ נותן לי את האפשרות לא לבחור צד, אלא למצוא קשר שיש בו ביטוי לחופש האישי שאינני יכולה בלעדיו.
העבודה מספקת דרמות שלא ידעתי שקיימות מחוץ למסך, ואני מסתחררת איתן.
למדתי שבאמת אין דבר כזה יותר מדי לחץ או יותר מדי אגו, תמיד יכול להתווסף עוד.
באותו זמן גם למדתי לשנוא את המשפט "גרוע מזה לא יכול להיות", וזאת מכיוון שהיה לי יום אחד שהמשפט הזה נאמר לי אולי 5 פעמים, ואחרי כל פעם כזו נהיה יותר גרוע.
יום שישי השחור שלי.
כמה התבגרתי השבוע אדע רק בשבועות הקרובים, אבל נדמה לי שרכשתי ניסיון גישור של שנים.
אני מודה שבשל אירועים מהזמן המיידי אני עייפה מלנהל את הכל.
אני לא קונטרול פריק, דווקא מאוד גמישה, אבל כן אוהבת צייתנות.
זה לא אוקסימורון קטן שם למעלה?
איפה הנשלט האולטימטיבי איפה, שבמצבים כאלה ייקח על עצמו את כל מה שלא חובה שייעשה על ידי, ויתפוס פיקוד על הבית ועל היומיום בזמן שאני מפקדת על כל השאר?
ככה זה משחרר אותי מכל החובות המיידיות כלפי עצמי, ונותן לי מרווח נשימה בכל חובותיי המקצועיות.
התפקיד כולל הכנת תה ופוט מסאז'.
ועוד כמה דברים שביני לבינו לבין הרצפה.