מדי פעם אני מחפשת להרחיב את מעגל הבלוגים שאני מתחברת אליהם ומעוניינת לדעת לאן הם זורמים.
והיום זה נחת עליי. אני לא מתחברת לשליטה הנשית של שולטות (כאן בכלוב) אלא לשליטה הגברית על נשלטות.
יש אולי שניים שלושה בלוגים של שולטות שאני בוחרת לקרוא וכולן לא כתבו זמן מה.
אני גם קוראת די הרבה בלוגים של נשלטות.
מה יש לי עם נשים שולטות שמעצבן אותי עד כדי כך שאינני מעוניינת לפרגן להן? (ואני אשה מפרגנת מאוד)
והמסקנה שהגעתי אליה היא שזה בגישה. יש הבדל בין כתיבה נשית לגברית, וכאן מדובר במקום שבו הבפנים מוחצן במידה כזו או אחרת.
הרבה יותר נח לי להתחבר ולהזדהות לצורה שבה שולט מבטא את עצמו מאשר מלכה שלרוב רק מציינת עד כמה היא מדהימה.
שולט לרוב לא מציין את זה, אלא פשוט עושה.
אני לא מכחישה שאני קשוחה. גם בחיי האישיים ומאוד בחיי המקצועיים (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע בכלל).
קראתי שבישראל, לעומת שאר מדינות כאלו ואחרות, זאת מחמאה שאשה תתואר בתור "גבר" או "גבר-גבר" לצורך העניין.
אז לא מתוך כוונה להחמיא, יש מצב שאני כמו גבר בעניין הזה.
אין בי הרבה רחמים, אני פרקטית ויסודית בעניינים החשובים לי.
לא לוקחת ללב ולא רגישה במיוחד.
יש צד רך, אבל הוא סלקטיבי...
ולבחור שאני לא זוכרת מה הניק שלו וכתב לי שציניות היא לא תכונה מבורכת:
חבוב, הכינוי שלי זה צינית.
כי אני צינית. וסרקסטית.
לא צינית-ממורמרת, לא צינית-מתבכיינת על מר גורלי.
פשוט צינית.
ובגילי, אני מבינה שלא אשתנה.
בטח אתעדן לאורך השנים שעוד נשארו לי, אבל עדיין הבסיס אותו בסיס.
והיסודות עומדים איתן.
והשבוע היה לי כל כך הרבה לחץ בעבודה ששכחתי איך קוראים לי (שזה ביג דיל לישראלית ממוצא רוסי שכמוני).
ואם לא הייתי צינית, לא הייתי עוברת את זה.
לא שזה נגמר.
ולא שסיימתי את התיזה הזווווווווווווווווו
שלומות.
