אז אחרי שכבר הסכמתי להפגש איתה, למרות שממש לא תכננתי את זה, היא מבטלת. שזה די מטריד. ממש כמה דקות לפני שאני נכנס לאוטו ונוסע לפגוש אותה.
אני לא אוהב שמשחקים איתי. אני לא אוהב הססנות.
אז היום בבוקר היא מתנצלת, ומציעה את עצמה שוב.
אז ביקשתי ממנה לכתוב לי למה היא ביטלה, ולמה היא חושבת שאני צריך להסכים להפגש איתה.
הנה קטעים מאותו מייל ("הוא" זה אני, כמובן, "היא" מסתובבת כאן ברקע וקוראת את התגובות שלכם):
*******
אני שפנה.
פחדנית.
תמיד הייתי. אף פעם אין לי אומץ לשום דבר. במיוחד לדברים שאני רוצה. וכשהוא צץ מולי ברשת החברתית ההיא, נורא התרגשתי. הוא, פנה אלי. אחרי שאני קוראת בשקיקה את כל הסשנים שהוא עושה לכל הנשלטות האמיצות באשר הן, כל שנותר לי לעשות זה רק לרייר על הכתוב ולאכול את הלב ש – א. הוא לא פונה אלי. ב. אין לי אומץ בכלל לפנות אליו. כמו שכתבתי – אני שפנה.
אז הוא פנה. ואני התרגשתי. וכמובן שישר ניסיתי ליזום פגישה. לקראת סוף היום זה אפילו הצליח (אני חושבת). הוא אמר לי לחכות לטלפון, ואו שיבוא או שלא.
הלכתי לשירותים להתרענן ולראות איך אני נראית, וזכרתי שהוא לא אוהב אודם. לא התכוונתי לשים אודם חזק בכל מקרה, אבל ברגע שנזכרתי ויתרתי על הרעיון לגמרי. בשירותים גיליתי שאני במחזור. Shit. לא שנראה לי שהוא היה משתמש במשהו אחר חוץ מהפה שלי, אבל עדיין. מבאס.
ניגשתי חזרה לשולחן שלי, והמחשבות התחילו לרוץ.
אני רוצה, אני לא רוצה. אני רוצה, אני לא רוצה. אני מפחדת. לא. אני מאוד מפחדת.
הוא לא מתפשר. הוא לא מחבק. הוא לא נחמד במיוחד. הוא לא קל. הוא מושך בצורה בלתי רגילה, והוא מנייאק לא קטן. שילוב של תכונות שמזוכיסטית שכמוני לא יכולה לעמוד בפניהן. ועדיין, הטעם המר-מתוק של הפגישות ההן נשאר לי בפה, על אף שעברה שנה מאז שהתראינו. הראשונה זעזעה את כל כולי. לא ידעתי מה אני רוצה בכלל. לא ידעתי שליטה גברית מהי. התהפכתי לגמרי. הוא פשוט הפך אותי. ממישהי שחשבה שהתפקיד שלה כאן הוא לשלוט באנשים אחרים, גיליתי עד כמה אני נמשכת לצד השני. ככל שהזמן עבר הבנתי שזהו מקומי כאן, ועדיין, שתי הפגישות ההן לא יצאו לי מהראש. עד היום. אני זוכרת כל דקה ודקה מהן כאילו קרו לפני שבוע.
אז מצד אחד יש לי רצון עז להיות במקום הזה שוב. לחוש את הטעם המשכר של השליטה אצלי בפה. להיות זו שאומרים לה מה לעשות, וגם לבצע. להיות זו המושפלת, ולהתמודד עם זה. להרגיש על הקצה. להתמודד עם הקושי. ויהיה קושי. לתת את כל כולי מתוך ידיעה שאני הולכת לקבל כלום בתמורה. פשוט כלום. הוא אמר את זה הכי טוב – "אני לא הולך להקפיץ אותך הביתה". מה שאומר שהוא הולך להשאיר אותי שם בקור, בגשם, בחושך. לבד, אחרי שהשתמש בי. אפילו שהמנייאק גר שני רחובות ממני.
הכל מתבלבל. אולי אני לא צריכה את זה בכלל. ואם אני שוב אתרסק? ואם אני לא באמת מספיק חזקה כמו שאני חושבת? ואולי כל מה שעברתי עד עכשיו לא דומה לשום דבר שהוא מכין לי?
אני לא יודעת. הסיבות לבעד ונגד נורא מתבלבלות לי. אני רק יודעת שאני רוצה. רוצה, וקצת חוששת.
סיפור חיי בעצם. אולי סוף סוף אצעד קדימה ואעז?
אתמול השתפנתי.
ברגע האחרון ביטלתי הכל.
מה יהיה היום?
היום יהיה לי אומץ?
********
עכשיו תגידו לי אתם:
האם אני צריך להסכים להכניס את הראש שלי לכל הכאב ראש הזה?
לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 12:46
