בלשון ציווי!

הטלפון מעיר אותי. הראש כואב. אני מסתובב לענות, נשען על כף היד ונופל אחורה. כאבים חזקים בכף היד. אני שולח את היד השניה ועונה:
-הלו
-אתה לא נורמלי
-מה?
-הסימנים. כל התחת שלי כחול ואדום. אני בקושי מסוגלת לזוז.
-היה טוב, לא?
-כן. אבל עכשיו אני גם צריכה לשלוח את הכל לניקוי. ועוד הלכתי ככה הביתה בבוקר.
-מה?
-הדם.
-איזה דם?
-אתה לא זוכר?
-שתינו די הרבה.
-כן, ובכל זאת.

היא ממשיכה לדבר, ואני נודד במחשבות ונזכר בלילה. במכות. במשיכות. בנשיכות. נזכר בכמה שעות של פורקן. בשחרור. בחוסר המחשבה שבאה עם האלכוהול. נזכר בקשירות ובכוח. בגמירות. ביריקות. אני מסתובב במיטה ומרגיש את השרירים הכואבים מהמאמץ של אתמול. אני מסתובב ורואה כתם דם על הרצפה, וקצת על המיטה. ונזכר.

היא היתה על הברכיים. .החזקתי אותה בשיערות וזיינתי לה את הפה. המון רוק. המון רעשים של השתנקות. כמעט הקאה. היא היתה על הברכיים כשמדי פעם משכתי את הראש שלה לאחור בשיער ונתתי לה סטירה. יותר חזקה ויותר חזקה. והיא עם כל אחת רק מסתערת חזק יותר. מזיינת לעצמה את הגרון בלי שאדחוף. תופסת לי את התחת ומושכת את הפנים שלה חזק יותר קדימה אלי. דוחפת אותי עמוק יותר לתוך הפה שלה.
ואז היתה את הפעם ההיא שמשכתי אותה לאחור ונתתי סטירה, והיא זזה, או שאני פספסתי, ופגעתי לה באף עם קצה האצבעות. ודם. אני זוכר עכשיו את הדם. לא אף שבור, אבל דימום. אני זוכר איך היא ניגבה אותו עם היד ולא עצרה לרגע והמשיכה והמשיכה. ואיך המשכנו ככה. שיכורים ובטראנס.
פתאום הכל צף לי, ואני שוכב לי במיטה ומסתכל מסביב. רואה את אריזות הקונדומים המשומשים. את המטליות הלחות היבשות מהלילה. את הכתמים. את הריח. פתאום הכל שם. חי ופועם.

אני נוגע בעצמי ומרגיש איך הזין שלי מתחיל שוב להתקשות. אני סוגר עליו אצבעות לרגע ונרתע מכאב. אני מסתכל על כף היד שלי, שכחתי אותה. אני נזכר בכאבים שהרגשתי בלילה, ולא עצרתי. המשכתי. עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה. גם כשצעקה. גם כשבכתה.
אני בוחן את כף היד שלי.
על כל אצבע, סביב הפרק האחרון, מופיע סימן כחול שחור.