התעוררתי מצליל הדלת הנסגרת אחריה כשהלכה. לפי הטלפון השעה היתה בערך שש וחצי בבוקר. עטפתי את עצמי בשמיכה וחזרתי לישון. מוקדם מדי בשבילי.
שעתיים אח"כ, עדיין במיטה, אני לוקח את הטלפון ושולח לה הודעה:
"הלכת בלי לומר שלום או בוקר טוב"
חולפות כמה שניות ובלופ-בלופ-בלופ, הודעה נכנסת.
אני פותח את ההודעה רק בשביל לראות שהיא שלחה לי תמונה. בתמונה אני רואה קונדום בכף היד שלה. קונדום משומש. מלא בזרע. הקונדום שלי, מהלילה.
לרגע אני תוהה מה היא עושה איתו, ואיפה זה ואז בלופ-בלופ-בלופ.
עוד תמונה.
שוב הקונדום, הפעם ריק, ותכולתו, הזרע שלי, בכף ידה. אני מביט בתמונה. בוחן את הפרטים. זה צולם כאן בדירה. כנראה לפני שיצאה. מחייך והופ בלופ-בלופ-בלופ.
תמונה נוספת.
היא מלקקת את כף היד שלה. מלקקת את הגמירה שלי מהלילה, בבוקר, בתמונה. רואים רק את כף היד, הסנטר וקצה הלשון, ובכל זאת אני רואה שם גם קצה של חיוך.
כמה שניות נוספות, ובלופ-בלופ-בלופ.
ועוד תמונה אחת.
הפעם מבחוץ. היא יושבת בתחנת האוטובוס שמעבר לכביש, מחכה לקו שלה. אפשר לראות בבירור שהסנטר שלה עדיין רטוב מזרע. היא יצאה עם זה החוצה. היא מחייכת.
בלופ-בלופ-בלופ
הפעם רק טקסט קצר:
"בוקר טוב :-)"
אני מרים את השמיכה שלי מצלם ושולח לה תמונה של זיקפת הבוקר שלי עם המילים "בוקר טוב"
לפני 12 שנים. 15 במאי 2012 בשעה 6:12
