היא מתישבת לידי על הספסל. רחוב. עיר. אמצע היום. קבענו להפגש לכמה דקות, בשביל לראות. בשביל לדעת. בשביל להחליט, אחרי התכתבות קצרה, לכאן או לכאן. אז קבענו והגעתי והיא באה והתישבה לידי על הספסל.
אני מחייך. היא מחייכת.
שלום, אני אומר.
שלום, היא אומרת.
ובכן? אני שואל.
תגיד לי אתה, היא אומרת.
כן. אני אומר.
כן. היא אומרת.
היא לובשת חצאית קצרה, מגפיים וגרביונים שחורים. אני מניח לה יד על הירך. היא קופאת במקום. אני תופס בשתי אצבעות את הגרביון וקורע אותו. קרע קצר. לא יותר מעשרה ס"מ, בצד הפנימי של הירך. היא קופצת. וחוזרת למקום. אני נוגע באצבע אחת בעור שלה, מתחת לקרע הגרביון. היא רועדת. אני מושך את היד ומחייך.
לכי, אני אומר.
ביי, היא אומרת וקמה והולכת, ובין הצעדים שלה אני יכול לראות את הקרע בגרביון, כמו צלקת לבנה.
כשחזרתי חיכתה לי הודעה.
