בלשון ציווי!

לפעמים זה לא קשור אליה. זה אני. לפעמים זה רק אני.
אני מתעורר בבוקר וכל מה שאני רוצה זה פורקן מהיר.
לגמור.
מהר וחזק.
מאוד חזק.

הצורך הזה בפורקן יושב בבטן ומשתלט על המחשבה. מעיר אותי לפני שהשעון מצלצל. מוציא את הטעם מהקפה של הבוקר. מוציא את ההנאה מהמקלחת. כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו באותם רגעים זה רצון אנוכי להרגיש את הזין שלי בתוך פה של מישהי. להרגיש את התנועה הרטובה המהירה הזו. להרגיש את הזרע משתחרר. ואז אולי לקבל בחזרה את המוח שלי, ליתר היום.
עד אז, שום דבר אחר לא יעזור.

אני מתלבש מהר ויוצא מהבית. נכנס לאוטו. מתקשר.
"עשרים דקות. טיפול בוקר"
"כן אדוני"
היא כבר היתה בסרט הזה. ומכירה אותו טוב.
היא מכירה את הצורך האנוכי הזה שלי, ומקבלת אותו כחלק מהקשר ביננו.
היא יודעת שלפעמים היא מכונת המציצות הקטנה שלי. מכשיר לפורקן. בלי שיחה. בלי חיבוק. בלי חינוך. בלי שכר ועונש. בלי סשן.
חור חם ולח. לשימושי.
זה הכל.

אני דופק בדלת והיא פותחת. היא צריכה לצאת לעבודה והתחילה להתלבש. היא בג'ינס וחזיה.
אני סוגר את הדלת אחרי, ונכנס. הולך למטבח. נשען על הדלפק. פותח מכנסיים. שולף את הזין שלי החוצה. הוא מגיש לי יבש וחם מאוד למגע.
אין צורך בפקודות. היא יודעת בדיוק מה לעשות. בדיוק מה אני רוצה ומה מצפה לה בדקות הקרובות. היא יודעת שכל מה שאני רוצה זה להתפרק (ולפרק). היא צועדת לכיווני, עם כרית ביד. מניחה אותה ליד כפות הרגליים שלי. יורדת על הברכיים. משלבת ידיים מאחורי הגב. מביטה למעלה אלי.
"בבקשה אדוני" היא אומרת, "הפה שלי שייך לך", ופותחת את הפה האדום והרך שלה.

אני מכוון את הזין שלי ונותן ללשון שלה לגעת בו בעדינות. מחליק אותו לאט פנימה לתוך הפה שלה. ומוציא לאט החוצה. ושוב לאט פנימה. ועוד פנימה. ועוד פנימה. לאט לאט לאט. עד שאני מרגיש שהיא מתחילה להשתנק. אני תופס לה את הראש כדי שלא תזוז ונותן עוד דחיפה קטנה וחזקה, פנימה.
היא משתעלת. משתנקת. יורקת אותי החוצה. טיפות רוק נוזלות לה על הסטנר.
אני מחכה שנייה שתיקח אוויר וממשיך. הפעם יותר במהירות. תופס לה את הראש ומזיין לה את הפה. חזק. בכוח. העיניים שלה דומעות. חוטי רוק נמתחים מהזין שלי לפה שלה כשאני שולף אותו החוצה, שתיקח קצת אוויר. היא מתנשפת כמו אחרי צלילה ארוכה. אני לא מרפה. חודר אליה שוב, ושוב, ושוב. היא משתנקת ודומעת. ומשתעלת ומנסה לפתוח את הפה יותר גדול ולתת לי להכנס יותר עמוק.

אני מגביר את הקצב. מזיין לה את הפה כאילו לא מחוברת אליו אישה בצד השני. בלי רחמים. בקצב מטורף. מרגיש את הביצים שלי מתרסקות על הסטנר שלה. מרגיש את השיניים שלה שורטות אותי. מרגיש אותה מתנערת כשנגמר לה האוויר. אני תופס אותה עוד יותר חזק, ומזיין לה את הפה עוד יותר מהר. ועוד יותר מהר, ואני מרגיש את הגמירה באה, ומגביר את הקצב כמה שאני יכול ולוקח נשימות עמוקות ומתפוצץ לה בפה. ונרגע.
מאט. עוצר. שולף החוצה.

היא מושיטה ידיים לפה ויורקת לכף ידה את הזרע שלי, עם כל הרוק הזה והדמעות.
בקושי נושמת, מתנשפת, היא מצליחה לשחרר החוצה "תודה, אדוני", ומשתעלת.

"יפה מאוד, כלבה" אני אומר לה, "לכי להתנקות"
סוף סוף, כשהנשימה שלי נרגעת, אני מרגיש את המוח שלי מתייצב. מתחיל לראות דברים מלבד קצה הזין שלי והפה שלה. הערפל מוסר.
אני מכין לעצמי ולה כוס קפה.
מדליק סיגריה.
מחייך אליה כשהיא חוזרת, נקייה, אחרי כמה דקות. היא מחייכת אלי.
"היית רעב היום" היא אומרת לי בחיוך, "כבר הרבה זמן לא הרגשתי אותך ככה"
"יש ימים כאלה, את יודעת" אני אומר, "לפעמים הגוף דורש פורקן מסוג מאוד מסויים".

אנחנו שותים קפה ומדברים קצת עד שצריך לזוז.
"בוקר טוב, זונה" אני אומר לה לפני שאני הולך, "אני מאוד מרוצה מטיפול הבוקר שלך".
"אני שמחה לשמוע. תודה, אדוני".

עכשיו אפשר ללכת לעבודה.
איך אפשר בכלל להתחיל את היום אחרת?