נר שמיני, נר אחרון. תמיד יש לי תחושה שהוא הגיע כל כך מהר, שהנה רק הדלקנו נר ראשון וכבר אנחנו באחרון.
היום אין אפשרות בחירה. אין התלבטות איזה נר יתאים למי ומי ראוי להיות שמש. הנרות שנותרו בקופסה הם האחרונים, הם שיאירו היום את המטבח שלי
האם ניצלתי את הימים, האם סובבתי את הסביבונים שרציתי, האם שרתי מספיק, הענקתי דמי חנוכה לכל מי שיכולתי?
בחנוכה האור הולך וגובר בטור חשבוני. השפעת כל נר נוסף עצומה בתחילת החג - נר שני מכפיל את העוצמה, ומצטמצמת בסופו - נר שמיני מעצים את האור בשביעית. ובכל זאת העובדה ברורה: האור הולך ומתעצם כל הזמן.
כל זמן שהמשחק נמשך. ברגע בו הוא מסתיים הופך הכל לאפלה גדולה ונותרת רק חנוכיה קרה שתיקבר במגרה שכוחה ואיש לו יזכור היכן, גם לא יהרהר בה, שלד ברזל חסר שימוש.
רק האור המרצד בקצה הנרות, הצבעוניות המלוכדת והשמחה יוותרו בלבבות מי שהיה שם. כן, זו התמונה שתישאר - של לילה גשום וקר בחוץ כשבבית חמים ונעים ואור מרצד על הכתלים ועל פני הנוכחים .
אז אם אבקש לתמצת לעצמי את המבט הקטן הזה לכדי משפט אומר:
פזר את האור שלך היום כאילו אין מחר.
לפני 16 שנים. 11 בדצמבר 2007 בשעה 6:56
