לפני 5 שנים. 14 באוגוסט 2019 בשעה 9:44
הכל כואב כל כך
שורף כל כך
בוער
כמה הייתי רוצה לוותר על השיעור הקשוח הזה
ולעבור לשלב הבא למרות הכל
אם רק אפשר היה לזכות ב After care
מבלי לכאוב את הסשן כולו..
פתאומית לעד
ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניךשהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה
היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה
(ל.גולדברג)
לפני 5 שנים. 29 ביולי 2019 בשעה 19:01
בואי טיול
זה מה שהוא כתב לי בהודעה האדומה
ולמרות שמעולם לא שמעתי עליו
למרות שהסיכוי שהוא הציץ בפרופיל שלי או קרא משהו בבלוג שלי שואף לאפס.
למרות שהוא בטח לא קרא אף מילה מכל אלו שהשארתי כאן מאז ועד עכשיו.
למרות שאלתרמן וגולדברג
לא ממש אומרים לו משהו
ולמרות שחסרה לו האות ל' לפני המילה טיול
משהו דיגדג לי בלב
כמה אפשר להיות מחושבת לעזאזל ??
כמה אפשר להסתובב בכלוב ולחכות לאחד שיצליח לעשות לי את זה מתי שהוא אי פעם ?
כמה שנים אפשר לעמוד בפתח הכלוב ולדחות את כל מי שמעז להתקרב, כמה???
יותר מדי כנראה
הרבה יותר מדי
ועכשיו
עכשיו בא לי טיול
יותר מכל דבר אחר עכשיו,
בא לי טיול.
בא לי להושיט את היד ולתת למדריך הטיולים הזה (שלא נכנסתי לפרופיל שלו אפילו) לקחת אותי לטייל, ככה סתם... בלי לדעת מי הוא, בלי שידע מי אני, בלי לדעת לאן יוצא הטיול ומה צריך להביא איתי.
בואי טיול
הוא כתב
ואני כל כך רציתי פתאום
אבל אפילו לא טרחתי להגיב
לפני 5 שנים. 29 ביולי 2019 בשעה 13:50
צער לך וצער לי,
על כך מעידות העיניים.
בואי, אישה, ביום זה אוילי
לארוחת צעריים.
נשב, נשוחח על דא ועל הא,
על אי השוקע במים,
על אבינו אדם, על אמנו חוה,
ועל מלאכים בשמים.
ואם מלאכים לא היו ואינם,
נשוב נדבר על חוה ואדם.
אברהם חלפי
לפני 5 שנים. 25 ביולי 2019 בשעה 14:34
"התשוקה היא לא מה שאתה רואה,
אלא מה שאתה מדמיין.
מי שמסוגל להרגיש, יודע שאפשר ליהנות גם לפני שנוגעים באדם.
המילים, המבטים, כולם מכירים את סוד הריקוד.
מי שאחוז תשוקה עושה אהבה כל הזמן, אפילו כשהוא לא עושה אהבה. כשהגופים נפגשים, זו רק הכוס העולה על גדותיה."
( 11 דקות פאולו קאולו).
לפני 5 שנים. 17 ביולי 2019 בשעה 16:42
הימים האחרונים מרגישים כמו מעמסה
גדולה מדי על הלב שלי
המון עצב שמסתובב בעולם ועל ידי
והוא כל כך כבד שאני לא מצליחה לנער אותו מעלי
הכל כואב, גם מקומות שלא ידעתי שקיימים בי.
צמרמורות של עצב ממלאות כל תא ותא בגוף החי ומבהילות אותי כל כך.
ואולי אני לא באמת חזקה כמו שהאמנתי פעם
אולי אני רק עושה את עצמי כזו אל מול כולם
אפילו מחשבות על סקס לא מצליחות לעורר אותי,
רק כמיהה בלתי נתפשת לחזור להיות ילדה קטנה
שאוכל להניח את הראש על כתף גדולה
ולהרגיש לכמה רגעים כמו נסיכה אהובה
🌻🌼🌹🌻🌼🌹🌻🌼🌹🌻🌼🌹🌻🌼🌹
איני יודע אם הייתי מלך
אבל ודאי שאת היית נסיכתי
וכששיחקנו בנדמה לי ונדמה לך
אני נתתי לך את כתר מלכותי
ואת חבשת על צמותייך את הכתר
ואנוכי הרכבתי אקורדיון על גב
ובין ימי החגיגות לשדות הקטל
הייתי שר לך במינים ובעוגב
למענך ליבי הקפתי חומות כלא
למענך פרנסתי את כלבי הרחוב
למענך הכיתי את ראשי בסלע
ולא חדלתי אף לרגע לאהוב
ובלילות כשישנת על כר המשי
אני כיביתי את האור בחדרים
וכף ידי היתה נוגעת ומגששת
באקורדיון אשר בכה את השירים
הלא תמיד היית לי כבבת העין
ויום אביב המתמשך כל השנה
לכן רק לך אני יצרתי יש מאין
כשמכרתי כותונתי האחרונה
עכשיו גם את יודעת שאינני מלך
ואין לי בית משלי ואין פינה
כל מה שיש לי הם אביב ופת במלח
ואקורדיון ישן ובו המנגינה
שימרי לי על המנגינה אשר היתה שלנו
זיכרי אותה ילדה קטנה בכל אשר תלכי
ואת האקורדיון בתי אשר ליווה אותנו
אני משאיר לך מתנה כדרך המלכים
(חיים חפר)
לפני 5 שנים. 3 ביולי 2019 בשעה 8:35
מסע האלימות הזה מכאיב לי
מפרק אותי מבפנים
מפחיד אותי
מחדיר בי מועקה חדשה
אני,
שכל כך מאמינה בלמחות על עוולות ,
להפגין בכל מקום כנגד גזענות או הפליה
והפעם כל כך מתכווצת
לראות איך שהמחאה עצמה הופכת לאלימה, ונדמה כי כל הקולות החשובים והטובים נקברים תחת כוח הזרוע, הבעיטות והתפרצויות הזעם הנקמניים.
לא מסוגלת להבין איך אפשר למגר
גזענות אחת בעזרת גזענות אחרת,
אלימות אחת תחת אלימות אחרת,
לא מסוגלת להבין איך אפשר בכלל להתנהל ממקום של שנאה ולא של אהבה.
ובתוך כל אלו
אני שותקת
מפורקת
ואחרי חודשים ארוכים ארוכים של שקט
אני מבקשת להרגיש את עוצמת הכאב
המרגיעה ההיא
של כף ידך הסוטרת על לחיי,
של כף ידך הגדולה האוחזת חזק בשערי,
מעמידה אותי במקומי
על הרצפה הקרה
מוגשת לרגליך.
ולא,
כאן לגמרי לא מדובר באלימות
זו ההגדרה המדוייקת להֲלִימוּת
או לאהבה
ערגה בלתי נתפסת
להיות לך נשלטת
להיות שלך
לפני 5 שנים. 1 ביולי 2019 בשעה 0:02
"איזו כתיבה מפוארת !!! "
הגבתי לו על מה שרשם לי בהודעה האדומה.
"מתחשק לי לכתוב בבלוג שלי על הסופר האנונימי שקראתי בשקיקה בתור נערה ופתאום מצא אותי כאן בכלוב, על המילים המופלאות שהוא משאיר לי ובינהם הציטוט המפואר הזה. כל כך בא לי."
והתשובה שלו לא אחרה להגיע, כאילו ישב ליד המחשב והמתין בקוצר רוח שרק אבקש משהו כדי שיוכל לציית בהתאם.
"הו, הפעם את חייבת לעשות.." הוא כתב לי
"יש משהו כל כך חזק, כן ואמיתי באהבתך לכתיבה שלי, שרק תשוקתי אליך יכולה להתחרות בה...
ולכן אני מבין אותך, ומשחרר את קולרך הוירטואלי במקרה הזה: צאי בשעטה אל שדות הציד הנצחיים של הכלוב וכתבי מה שמתחשק לך!
את. אשת תאוותי."
והמילים המתכוונות שלו התחילו לדגדג לי בקצות האצבעות שהחלו לרוץ אל המקלדת.
והרי...
מעולם לא נפגשתי עם אף אחד ממחזיקי הפרופילים בכלוב,
הפוך כן.
כלומר...
פגישה שהתקיימה במציאות (במפגש חברים / מסיבה) ואחרי שהכרתי מקרוב ובטחתי בו, סיפרתי לו גם על הניק שלי בכלוב.
ועדיין..
כמות ההודעות האדומות הנושאות בתוכן הצעות מגונות למכביר, לא מפסיקות להגיע לפתחי,
ולא, לא בגלל שאני מיוחדת כל כך, אלא בשל העובדה הפשוטה שאני רשומה תחת פרופיל של נקבה.
והאמת, שרוב הפונים לא באמת טורחים לקרוא את הפרופיל באופן גברי טיפוסי לגמרי,ובאופן שיטתי עליו הכרזתי בפני עצמי כשנרשמתי לכאן לראשונה לפני שניםצרבות, אני גם לא עונה לאףאחד.
לא ממקום של התנשאות חלילה,אלא ממקום של ידיעה פנימית ששום דבר לא יצא מזה ממילא כי אין לי עניין ואין לי זמן מיותר לבזבז על חילופי מילים שלא יובילו לכלום ולמה לטעת תקווה באדם שבאמת מבקש לחוות ולהרגיש ולתת לו תחושה שאולי..
אבל יש פעמים ספורות בהחלט,
רגעים בהם מתקבלת הודעה שמצליחה לחדור את מעטה השריון שמעלי ומצליחה לסקרן ולגעת במקומות החשופים שאיש אינו מכיר בי..
ואז..
הו.. אז, משהו בי מתפתה לרגע לענות.
ובדיוק ככה זה היה איתו כשהתחיל לכתוב לי באוקטובר האחרון באופן שגרם לי להסס רק לרגע ומיד אחר כך להגיב ולהתמסר להתכתבות...
שום דבר בפרופיל שלו לא העיד על כך שיהיה לי עניין לשוחח איתו, הוא רק ציין שם שהוא מבוגר מדי ולא מתאים לאף אחת,
אבל דווקא המילים המוחלטות האלו, הן שהרטיטו בי סקרנות חדשה שלא ידעתי עוד לתת לה שם אבל ידעתי להגיב אליו בחן.
אז עניתי במשפט או שניים
לא מעבר, ואפילו עניתי שקשה לי להתרגש ממילים יפות כשהתחושה היא שהן נשלחות באופן רנדומלי לכל אישה שעולה בגורל הכלובי.
אבל אז זה הגיע,
ההבנה שהאיש באמת עבר על כל פוסט בבלוג שלי ולמד אותי כמו חומר חשוב למבחן בגרות שהציון עליו חייב להיות לא פחות ממצויין.
זה היה הרגע שבו החלטתי להסיר את העקשנות בעניין ההתכתבות ורק להסביר שאין לי כל כוונה להפגש מתישהו כדי שלא יפתח ציפיות.
ולמרות שבאותה תקופה הוא לא ניהל שום בלוג עדיין, היו אלו המילים שנכתבו בהודעות ארוכות ארוכות במיוחד עבורי והעבירו בי ערגונות מדגדגים.
כמה שבועות לאחר ההתכתבות הראשונית הוא החליט להחשף למרות שלא בקשתי, ולגלות לי את זהותו האמיתית שהפתיעה אותי במיוחד.
הוא שלח לי קישור לערך הרשום עליו בויקיפדיה וגל של חום עבר בי כשהבנתי שהאיש שמכנה אותי "אשת תשוקותיו" בלי לדעת בכלל מי מסתתרת מאחורי הניק, הוא אחד הסופרים שגמעתי בשקיקה שבוע אחרי שבוע בהיותי תיכוניסטית צעירה רעננה ורוטטת מתשוקה.
ועל אף שעברו עשרים שנה מאז הייתי נערה, לא יכולתי שלא להתרגש מחיזוריו הלוהטים של הסופר המהולל שמצא אותי בין אלפי נשים תוהות והכתיר אותי כהשראה חדשה לכתיבה שלו...
ובכל זאת טרם נפגשנו,
אם כי אני יודעת שברגע שאחליט זה יקרה.
יודעת שלמרות גילו המופלג, אם רק אתן את שריקת הפתיחה, הוא יטפס על העץ הזה כמו אקרובט צעיר בקרקס רוסי..
אלא שמשהו לא ברור עדיין מעכב אותי מלפגוש בו.
אולי מכוון שהוא רואה בי שולטת עצמתית ואצילית, מה שעובד לי מצויין כרגע על נשים צעירות,
אלא שבתוכי אני כמהה להסיר את השריון ולחכות על ארבע לאותו דום מחוספס ואסרטיבי שיקרא אותי בלי מילים, כי אהיה לו שקופה.
ובכל זאת,
כשאמרתי לו היום שאני מתפתה לכתוב עליו כאן מבלי להזכיר את שמו האמיתי, הוא התרגש עד עמקי מקלדתו ונתן לי אישור לפרסם כל מה שארצה, כולל מה שהוא כותב לי באופן פרטי.
בשבוע האחרון עדכנתי את חדשות הפרופיל שלי כשהשארתי בו פניה בה אני מבקשת למצוא לי נשלטת נאמנה.
ואפילו על העדכון בבלוג הוא לא פסח, מרגיש כיצד הסיכוי שלו להפגש איתי הולך ומתמסמס תחת הרצון שלי לאלף אשה.
ואלו המילים שהמתינו לי ממנו באדומה:
"ועכשיו אני צריך להתחיל לדמיין לעצמי את האישה הצעירה והסקסית, התוהה והנבוכה, הנסערת והרטובה, המוטלת כנועה לרגלייך...
מסובך, אך מפתה, בדרכו.
מה שכן, אפשר תמיד לסמוך עליך, שפרצי ההתשוקה יאחזו בך שוב ושוב. זו את, ואת אדם סוער ומיני.
ורק שאי פעם ייזדמן לרכבת הסוערת שאת נוהגת להתנגש במשאית שהיא אני, כשאנסה לחצות את המסילה...
איזו התנגשות מפוארת תהיה זו"
לפני 5 שנים. 29 ביוני 2019 בשעה 22:45
אז אני סופר את הזמן, מחכה,
וכבר לילה שדומה לסוף,
אך בינתיים מספר סיפור כדי לא להרדם,
גבר לא בוכה כשהוא עצוב.
שכח אותי אמרת לי
זה היה כמו משהו
שברגע מישהו מפסיד
היה לי שיר אחד שהתגלגל איתי משום
שלא היה מי שישיר לו שיר
יעברו ימים גבר מתעקש
וחונק דמעות ומחייך.
מה שיש לי כאן זה כל מה שיש,
אבל אין לי כלום כשאת אינך
(ש. ארצי)
לפני 5 שנים. 28 ביוני 2019 בשעה 0:24
ואולי זו היתה טעות להכנס להודעות הוואטצאפ הישנות.. להרגיש איך שהלב דופק פתאום באי שקט..
ימים יגידו..
או הלילות
לפני 5 שנים. 27 ביוני 2019 בשעה 11:27
מתוך הספר "על אהבה ומעשיות אחרות"
מאת תה.
