פתאומית לעד

המציאות השבורה לקחה אותה רחוק 
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק 
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר 
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר 

והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור 
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור

 
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה 
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה

* נועם חורב

בין כל המחשופים.
הביקיני.
והעירום.
בין כל אלו שנלחמו על הזכות לחלום.
עמד בן-אדם אחד.
חרדי.
עם זקן אפור.
פאות מסולסלות.
ומגבעת.
מכף רגל ועד ראש הוא לבוש בשחור.
ובידיו מחזיק שלט שמדליק את האור.
שלושים מעלות בחוץ.
אפשר לראות שחם לו.
המצח שלו מטפטף והידיים שלו נוזלות.
אבל הוא מסרב להוריד את המסר שלו.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
שלוש מילים שבעצם אומרות לך.
שעל כל אדם לאהוב את הסובבים אותו.
לפחות כמו שהוא אוהב את עצמו.
וזה לא משנה אם הסובבים אותו שונים ממנו.
כי כל אדם ראוי לאהבה.
ואם אתה שם אזיקים על האהבה שלך ונועל אותה בפינה חשוכה.
תשאיר רק אצלך בבקשה את השלשלאות שטבולות ברעל השנאה.
כי אני באתי לאהוב ועל הזין שלי מה שאתה חושב שאני צריך לעשות עם הזין שלי.
יום שישי היום.
השבת עוד רגע נכנסת.
ובמקום להתארגן לקראתה.
החרדי הזה בחר לעמוד דום.
בשיא החום.
ולהצדיע לאלה שנלחמים על הזכות לחלום.
וזה לא משנה לו בכלל אם הם לא דומים.
בלבוש.
בדעות.
בחיים.
הוא עמד מאחורי התמונה של שירה בנקי, זיכרונה לברכה.
ילדה בת 15 שכל החיים תישאר בת 15, כי היא נרצחה.
על-ידי חרדי אחר.
בזמן שהיא באה לחגוג גאווה.
בדיוק כמו החרדי שבתמונה.
שבא לחגוג בשבילו.
וגם בשבילה.

* כתב אליאסף עזרא שגם צילם את התמונה המיוחדת שגרמה לי לדמוע מהתרגשות. 

ולא, לא מדובר בפוטושופ או באיש עם תחפושת, זה הרב ישראל קמפבל שמתגורר בירושליים ורואה את העולם דרך הלב, בדיוק כפי שבורא עולם יצר אותו עבור כולם. 

הלוואי והיה בי הכוח להרפות... 

ואולי כבר לא אזכה 

להתמסר ולהרפות שוב בגלגול הזה..

בינתיים המילים האלו של אורנה ניסים 

מעבירות  בי ליטוף של נחמה על כל מה שכואב. 

ושוב נמרוד שיין עם המילים המדוייקות שלו..

אני באמת לא יודעת איך הוא מצליח לעשות את זה שוב ושוב כמו משורר עתיק ומאוהב ועתיר נסיון.. לעולם לעולם לא לוותר,לעולם לא לעזוב את זנבו של הלב.

הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, 
וליבה כגוש פחם שחור. 
ורק אז בלאט גילו לו השחפים, 
כי ליבה היה לו מגדלור. 

דן אלמגור

גם המאושרת שבנשים מתפוררת לפעמים, ובתוך תוכה היתה רוצה להאמין

שקיים הגבר שקורא את אלו המילים וחושב עליה בלב מלא אהבה..

עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת.

עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.

עוֹד אֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטוֹבוֹת,

שֶׁיֶשְׁנָן,

שֶׁיֶשְׁנָן עֲדַיִן.

כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל

וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.

וְחַיַי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ

הֻסְגְרוּ לַחוּצוֹת וְלַתֹּף.

אַךְ פִּתְאֹם אַת נוֹגַעַת כְּיָד מַבְהִיקָה.

אַת פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.

הַדְמָמָה שֶׁבַּלֵב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,

הַדְמָמָה הַזֹאת

הִיא שֶׁלָךְ.

(נתן אלתרמן)

לך אל האישה שמוכנה לספוג את דמעותיך ולא רק ליהנות מפרותיך .

לכי אל הגבר שיסכים לחבק את דם ליבך המדמם הרטוב ולא רק את גופך החטוב .

לך אל האישה שמוכנה להחזיק איתך סוד כואב ועצוב, ולא כזאת שתחפש עם  איזה אוטו אתה חונה בסיבוב.

לכי אל הגבר..

לאו דווקא זה שקונה לך פרחים ומרעיף בחיזורים

אלא זה שבכל פעם שהוא משתף אותך בכאבו, את רואה את ליבו נפתח אליך כפרח והוא יודע שאת תשקי אותו בטוב.

זה שמעז להיות חשוף אליך במערומי נשמתו..

זה החיזור הכי יפה,

אהבה זה דבר כל כך יפה.

^{* מיכל ניב נהוראי}

לֹא כִּסְפִינָה הַמִּשְׁתַּבֶּרֶת אֶל שִׂרְטוֹן

לֹא בְּעִנּוּג הָאֶצְבָּעוֹת וּקְטִיפַת הָעוֹר
לֹא בְּשִׂיחוֹת הַלַּיְלָה הַמְּחַלְחֲלוֹת
לֹא בְּנִיחוֹחוֹ הַמְּשַׁכֵּר שֶׁל הַגּוּף
לֹא בַּשְּׁתִיקוֹת הַמַּמְתִּינוֹת
לֹא בַּמִּפְגָּשׁ בֵּין כַּף הָרֶגֶל לָאֲדָמָה
לֹא בְּעֵירֻמֵּנוּ הַנּוֹחַ בָּאוֹר
לֹא בַּתְּשׁוּבוֹת הַמִּתְגַּלּוֹת בִּזְמַנָּן.

בְּחֶסְרוֹנָם שֶׁל כָּל אֵלֶּה, הַמִּתְמַשֵּׁךְ.
עַל דֶּרֶךְ הַשְּׁלִילָה.
בָּרָעָב.

* נמרוד שיין

ויודעת שכבר הבאתי את השיר הזה לכאן פעם מזמן, אבל היום כשיוצא ספר השירים החדש של נמרוד שיין, נזכרתי כמה טוב הוא כותב וכמה אני אוהבת את השיר הזה. 

אמאזונה?

אני שומעת קול גברי ומחוספס מאחורי, קרוב כל כך ואני קופצת כמו מי שהכיש אותה נחש, ובאופן לא רצוני בכלל מסתובבת לאחור.

ואז תופסת את עצמי ולא מאמינה!!

כמה מטומטמת אני יכולה להיות?

מה בדיוק חשבתי לעצמי כשנכנסתי דרך הנייד לבלוג שלי במקום ציבורי שכזה, מנצלת את זמן ההמתנה לרכבת כדי לכתוב עוד משהו טיפשי שעובר לי בראש ?!

כמה מטומטמת ונאיבית אני יכולה להיות שלרגע לא חשבתי שאולי מישהו מעוברי האורח שחולפים על פני ברחוב, יכול להיות תושב הכלוב שיזהה בקלילות את הלוגו המוכר כל כך על המסך השחור בזמן שאני מהופנטת לנייד ולא רואה שיש מי שמסתכלים עליו יחד איתי ?

כמה טיפשה וחסרת אחריות אני?

הרי מי שמכיר ונמצא כאן בכלוב, לא יכול שלא לקלוט..!!

ואולי הוא בכלל לא יודע שזה קשור אליך? הרהרתי לעצמי, מנסה להרגיע  את דפיקות הלב.

אולי סתם מצא חן בעיניו השם שהופיע על המסך השחור עם תמונתה החושנית  של זינה הנסיכה הלוחמת?

אולי הוא סתם ניסה את מזלו וחשב שזו דרך מוצלחת להתחיל עם מישהי זרה ברחוב בשיחה? להראות לה שהוא קורא יחד איתה, להעיר את תשומת ליבה אליו בדרך קריפית כל כך.

אבל זה שיתק אותי! לגמרי

וכשהוא המשיך פתאום ואמר בחיוך ממזרי  "אז ככה את נראית, אה? כל כך לא כמו שדמיינתי"

עברו צמרמורות של בהלה ושיתקו אותי ממש, ולמרות הסקרנות המטורפת לשאול אותו איך הוא באמת דמיין אותי מבלי לדעת מה אני מעדיפה לשמוע,
הגיעה הרכבת שלי וכמו מי שהכה בה ברק, יצאתי מתוך הקפאון ורצתי לתוך הקרונות, מפלסת לי דרך בין המוני האנשים, מנסה להבלע בהם כמו אשה שבורחת מבשורה,

כל כך מקווה בתוכי שהוא לא יעלה אחרי, שיסגרו כבר הדלתות והרכבת הממהרת תנעל ותתחיל בנסיעתה,  מקווה בתוכי שהוא המתין שם ברציף לרכבת ההפוכה ומה הסיכוי שיטפס עכשיו על זו שעליה עליתי רק כדי לאמת שאני זו אני?

אני?

דפיקות הלב מתחילות להתחזק, חולשה זורמת בכל חלקי הגוף החם והמזיע מבהלה ומאיימת להפיל אותי ארצה.

כל כך מפחדת לסובב את הראש ולגלות שהוא מאחורי, אבל מרוב שנבהלתי ממנו, אפילו לא צרבתי את דמותו בזכרון ככה שאני בכלל לא זוכרת איך הוא נראה,

מלבד הקול המחוספס שלו קורא לי כפי שאיש לפניו מעולם לא קרא.