פתאומית לעד

בית קפה תלאביבי טיפוסי 

על ארלוזורוב פינת אבן גבירול, יושבת וקוראת עד שצמרמורות של עונג מלטפות את העורף, מלוות ברצון עז עד בלתי נשלט לתת דרור לסכר הדמעות שמטלטל אותי.

אני לא יכולה לבכות עכשיו,

אבל להרגיש את הלב שהולם בבית החזה ואת התשוקה שעולה ומטפסת משיפולי הבטן במעלה הפטמות המזדקרות ויורדת מהעורף אל בין הרגליים השלובות אני מרגישה היטב וכמה טוב שאין כאן איש שיכול אפילו לנחש.

לרגע תוהה מה אם אתה היית יושב כאן בשולחן למולי, לצידי, מאחורי או מלפני בימקום כל האנשים הזרים והאפורים שכאן.

האם גם אתה כמו כולם היית מרוכז במחשב שלך, בשיחה ערה או בצלחת,

או שאולי גם אתה כמוני היית מרים את הראש מפעם לפעם מקווה לקלוט את המבט החם של מי שמבקשת להרגיש את התשוקה בוערת..

האם היית מזהה?

את מי שעתידה להיות ההרפתקאה הכי טובה וסוערת שלך היום?

זו שתטלטל את חייך בלי שום הכנה מוקדמת,

ככה פתאום באמצע היום,

בלי שהקדשת לכך מחשבה מוקדמת

בלי שהאמנת שדבר כזה בכלל יכול לקרוא במציאות.

והיא מכה בי גלים גלים

הכמיהה הבלתי נגמרת לתחושת הרפרוף המלטף של התשוקה המסתתרת באותו מבט זר ומוכר בעיניים..

באותן תזוזות שפתיים מבקשות,

באותן תנועות ידיים מתעקשות

בתחושה המעורפלת הזו שאין באמת מילים טובות כדי לתאר אותה..

ובינתיים עדיין כאן

אדם רגיל מן השורה לא יוכל אפילו לנחש,

ג'ינס משופשף בצבע תכלת, חולצת פישתן שחורה ומכופתרת מגפיים חומים ןגבוהים, כמעט בלי איפור על הפנים אבל עם תשוקה בוערת וסוערת עד לקצות העצבים.

יושבת וכותבת בנייד המתמסר שלי,

וכל רגע מרימה מבט לבדוק אם אולי .. רק אולי... במקרה.

ודווקא היום

דווקא עכשיו

תחושת העצמאות ניתקת ממני

כמו ניצרה מרימון יד,

רסיסים רסיסים מתפזרים

באוויר, על הרצפה, ניתזים לכל פינה, מתפוררים ומתפרקים ללא שליטה,

ובמהירות שכלל לא חשבתי שקיימת,

אני נגמרת.

רק את הלב אני עדיין יכולה לראות היטב

הכל בוער מסביבו והוא בשלו, דולק בשלמות מעוררת חשד

לב שבור הוא לב שלם

אני מהרהרת לעצמי 

כבר לא רואה

כבר לא שומעת

כמעט ולא מרגישה

ורק הלב ממשיך לדלוק למרחוק

כמו מגדלור עצום של אהבה טובה

שלעולם כבר לא תהיה מנת חלקי 

כל אשה רוצה להאמין שקיים הגבר שקורא או שומע את שחרית של אלתרמן (הגאון!!) וחושב עליה, אפילו אם לרגע חולף אחד. 

ובמילים של הגאון עצמו:

"כולנו עוד נהיה רק זמן אשר עבר" 

אולי היד אותך בלי דעת מבקשת, 
או את חיי פתאום אלייך תקראי 
יש דומיה חדה עד היותה לקשב. 
אשר נולדה - יאור 
ונהפכה – ראי.

כי תשוקתי חיים תובא עוד לרגלייך,

כל נתיבה, כל זמר, מגיעים עד דום. 

אני אשוב שנית אלייך, רק אלייך, 
במו עיניי אותך לנצח לעצום. 

הלילה כה שלו, אפל עכשיו היין. 
הצער האחרון על מפתנך יגווע. 

אני אוהב אותך בשקט כמעט בסוד 
רק עוד ועוד ממך לצקת אל תוכי 
רק עוד ועוד. 

(תלמה אליגון רז)

זכרו והזכירו לפרי שנשר 
את העלים ואת הענף, 
הזכירו לקוצים הקשים 
שהיו רכים באביב, 
ואל תשכחו שגם האגרוף 
היה פעם יד פתוחה ואצבעות 

(י. עמיחי)

אם אנחנו נפגשים כראוי, אנחנו נפגשים בלב, ואז אין עוד אתה ואין עוד אני.

 _{רשאד פילד, המחסום האחרון}

"מי יתן והבחירות שלך ישקפו את התקוות שלך ולא את הפחדים שלך"

נלסון מנדלה

בסוף הכול מתנקז אליי 

עניין של זוויות 
אני לא מבין רמזים אולי 
צבעים ואותיות 

מבט חטוף אל עצמי ודי 
רק לא להסתכל 
מה שבפנים כבר בפנים מדי 
קוראים לזה הרגל 

מתי אלמד לבחור נכון 
להאמין, לראות שטוב 
בלי להביט שוב לאחור 
לבחור נכון 

(אמיר דדון / אלעד ציטרין) 

הֲיִי לְיָדוֹ.
הוּא כֹּה רָגִיל אֵלַיִךְ
כְּאִלּוּ הָיִית מַחֲצִיתוֹ.
אָנָּא, הֲיִי לְיָדוֹ.
אַתְּ פָּתַרְתְּ כְּבָר אֶת כָּל חִידוֹתָיו.
מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת יָחוּד לָךְ לִפְנֵי לֶכְתּוֹ.
אַתְּ יוֹדַעַת מֵרֹאשׁ אֶת כָּל תּוֹדוֹתָיו.
מָה עוֹד בָּךְ אָמוּר לְהַפְתִּיעַ אוֹתוֹ, לְטוֹבָה.
אָז, אָנָּא, הֲיִי לְיָדוֹ.
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ אֶל הַהָלְאָה.
אֵין לָךְ מַה לַּעֲשׂוֹת שָׁם לְלֹא שְׁכֵנוּתוֹ.
לֹא פַּעַם, בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, הָלַכְתְּ לְאִבּוּד מֵאִתּוֹ,
כְּאִלּוּ קְרָאוּךְ הַשָּׁמַיִם,
כְּאִלּוּ בָּלְעָה אוֹתָךְ הָאֲדָמָה, עַד יְקִיצָתוֹ,
כְּמוֹ בְּמִשְׂחַק מַחֲבוֹאִים מִימֵי יַלְדוּתוֹ.
שׁוּבִי, שׁוּבִי, הֲיִי לְיָדוֹ.
אִם הִתְעַכַּבְתְּ בְּמִקְרֶה, טַלְפְּנִי.
אִמְרִי שֶׁלֹּא קָרָה חַס וְחָלִילָה מַשֶּׁהוּ רְצִינִי.
אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהוּא עוֹבֵד אוֹתָךְ שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת,
מִשְׁתַּדֵּל לְהַסְפִּיק, עַד סוֹפוֹ.
מְאַלְתֵּר לָךְ תְּפִלּוֹת שֶׁאֵינָן מֻכָּרוֹת בַּסְּפָרִים,
מְחַפֵּשׂ עוֹד מִלִּים נְדִירוֹת, הָעֲשׂוּיוֹת רַק מִמֵּךְ,
מִקּוֹלֵךְ, מִבְּגָדַיִךְ, מִיָּדֵךְ בְּיָדוֹ.
מַשֶּׁהוּ אֲחֵרִי.

אִמְרִי לוֹ שֶׁזֶּה קְצָת מֻגְזָם,
שֶׁסְּתָם הוּא רוֹאֶה צֵל הָרִים כְּהָרִים.

(חיים גורי)

     🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥

השיר הכי יפה שפגשתי בזמן האחרון

לנצח יהיו המילים הללו של עמיחי כנר לרגלי בערב שבת, לעולם לא ימאס לי לקרוא ולהקשיב להן. 

התבואי אלי הלילה 
כבסים כבר יבשו בחצר 
מלחמה שאף פעם לא די לה 
היא עכשיו במקום אחר 

וכבישים שבים בלי הרף 
לבדם כסוס בלי רוכבו 
והבית נסגר בערב 
על הטוב והרע שבו 

וידענו היטב כי הגבול 
הוא קרוב ואסור לנו שם 
אבי התפלל ויכולו 
הארץ וכל צבאם 

צבא והארץ האפילו 
עוד מעט יכבה האור 
המצווה בה שמיים התחילו 
שוב השניים צריכים לגמור